לא היה לי מושג איך אצליח להכיל 12 ילדים שאינם ילדי. אך ידעתי שאם אאכיל אותם משהו ממני מקצב הלב שלי מהרוח שעוברת בין חדריו יחלחל. וכך היה. העוגן שהיווה המקרר המלא תמיד היה גלגל הצלה. ההבנה שלחלק מהילדים לקח זמן להפנים שבכל יום תהייה ארוחת בוקר ובכל צהריים יהיה שולחן ערוך וגדוש כל טוב. וכל ערב יסתיים בתפילה משותפת של פיות עסוקים ועיניים נפגשות, ולמיטה ילכו שבעים ומוגנים
אתמול, ב 16.01.17 בחרה מורן לסיים את חייה. בשוויץ.החיים שלה היו אוסף של התמודדויות איומות. מזעזעות, לא אנושיות בלתי נתפסות. הם גם היו מעוררי השראה וגבורה.את הסיפור שלה שמעתי מגלי סמבירא חברה . ואני מרגישה מחויבת להפיץ אותו רחב וחזק הלאה.
אלאור עזריה איננו הבן של כולנו. אבל כולנו צריכים להיות מאד מאד מוטרדים ממה שעשה. כי הילדים של כולנו עלולים למצוא את עצמם באותו מעמד בדיוק כשהם מצוידים בחינוך כזה או אחר ובנשק. כשהם טעונים שנאה או עייפות, או לחץ חברתי. כשעיניהם מסוגלות לראות אדם שוכב או יריב שנוא.
אז למה לא הייתי מסוגלת להגיד לגורת הדבש המופלאה שלי פשוט כן. את האמת. אמא מאד רוצה להיות רזה.
אנחנו מול המראה ברגע נדיר של אני ואני. וברגע הזה אני מאפשרת לעצמי להביט ישר בעיניים שלי. לא בפולקעס עתירי הצלוליט. לא בבטן השנואה. לא בציצים. לא בסנטר הכפול. או בפנים הדהויות.אני מנסה להביט בי, לרגע, מעבר לגוף הזה. בחמלה. שבין אישה לחברתה. וזה קשה לי.