זה פוסט שנכתב בהמשכים מיום חמישי שעבר. היום בו נפרדנו סופית מילדי המשפחתון. המילים לא באו. ובמקומן באה מלחמה של ממש. ובאו שמות של חיילים שאחריהן שתי אותיות וגרשיים, האותיות שהופכות את חייהם לעבר ואת הגעגוע למי שהיו או יכלו להיות לאין סופי ומתמשך. ובכל זאת. נסגר פרק בחיי בצל המלחמה, זו מלחמה, לא מבצע עם שם אדיפלי, ובאופן סימלי כפי שבאנו לכאן בצל מלחמה איומה, מלחמת לבנון השניה, כך יוצאים אנחנו, בצילה העכור של המלחמה הזאת. סיפור ישראלי. סיפור חיינו שגם אותם שיבשה ועיצבה מחדש מלחמה, חומת מגן האומללה. אז תרשו לי לרגע, לפנות זמן בתוך הצורב הזה, לפרידה. לאהבה. לקשר.
