ככה זה - בימים של כאב וגעגוע, בימים שהתחושה היא שלא יכול לכאוב יותר מהכאב שקיים עכשיו אני מכריחה את עצמי לזכור שזה בסדר לרחם , שאף אחד לא מת מרחמים, שמותר לכאוב ולבכות אבל בסוף מתרוממים. למה? כי אין ברירה אחרת לכל מי שרוצה לשמור על שפיות ורוצה להמשיך לחיות ולהנות.

למה לעזאזל המציאו את המושג "מנוחת צהרייים " ?? מישהו הבין שאני ואחרים כמוני לא יכולים לסבול את הכל במכה אחת - בוא נחלק את היום לשניים וביניהם נעשה הפסקה, לצבור קצת אנרגיה עד לפעילות הבאה. אז....תנו לישון בשקט בצהריים - את כל מה שמעניין אתכם תבואו לשאול אחה"צ - יש צ'אנס שתמצאו שתוף פעולה ולא איזה משת"פ עויין...

הדמעות שמרטיבות את הטי-שירט, הכאב שמכווץ את שרירי הלב, הצורך לצרוח ולכעוס בערך על חצי עולם, להסתכל לצדדים ברחוב ולא להבין באיזה זכות הם מחייכים ובערב כשאני יוצאת לסיבוב שכונה להביט לכוכב מנצנץ ולהחליט שזו אמא או לצחוק למרות רגשי האשם על זו שהולכת מקדימה - הפוסט סובל הכל....גם אותי.

אומרים שאפשר להתחיל מהתחלה. זה מרגיש מנותק מהמציאות - זה מרגיש נורא. זה כל כך רחוק וככה גם את...זכרי תמיד שאפשר להתחיל מהתחלה. אפשר להתחיל אחרת, אפשר לאהוב אחרת, אפשר בקצב אחר, בצורה אחרת, לאהוב ממקום אחר ומותר גם קצת לשיר "...העצב אין לו סוף - לאושר יש ויש..." ובכל זאת להתחיל מהתחלה - קצת פחות עצובה.

טרומפלדור אמר "טוב למות בעד ארצנו" - אז שתדע לך שבדרך שהדברים מתנהלים היום זה ממש לא טוב. אולי אם היית קופץ לביקור במשרד הפנים לא היית אומר את מה שאמרת או שהיית נותן לנו פטור מביקור במשרד הפנים . אתה בטח מבין ויודע שבאופן בסיסי רע למות, ובטח אם תחנת הביניים שלך היא משרד הפנים. היית מת אם היית רואה מה קורה שם במשרד הזה....