אמא - לא חזרת עוד ואני מחכה. אני צריכה לתת לך מפתח אחר כי אולי איתו את תצליחי להכנס...כבר חצי שנה אני מחכה שתבואי ואת לא מגיעה ואני מנסה למצוא את המקום שהשארת בתכנים אחרים ולא מצליחה. את היית הכל. היית ספר עם תוכן מלא, אולי אני אצליח פעם להוסיף פרקים לספר החיים שלך. אולי אצליח בפרקים האחרים לטפטף טיפות של אושר. אני יודעת שתשמחי....
תגיד - גם אתה מרגיש כמו בריאלטי של השרדות" ? כמו במכונת כביסה על תוכנית סחיטה - אני מתחילה להרגיש שהנשמה שלי סחוטה. המרדף בחיפוש אחרי שגרה ונינוחות מתיש אותי ואין לי יותר כח לעוד "אל תשאלי מה קרה" - אני רוצה יום שבו מכונת הכביסה בנשמה שלי תפעל על תוכנית רגילה בלי דרמות, בלי אירועים ובלי "אל תשאלי מה קרה" - בוא נברח מכאן ונעשה קצת רילוקשיין לנשמה...אפשר לעשות את זה? לא יודעת אני אומרת לא יודעת אם אפשר - אבל אני צריכה....
איך תקשרתי אתכם בלי התמונות האלה ובלי לשמוע חדשות או לשחק באיזה משחק בלי הסמארטפון? איך עשיתי את זה בלי לשלוח מייל מהרכב או מבית הקפה? וואלה - שרדתי לא רע אני חושבת. נכון, אין ספק שאני מפגרת טכנולוגית שהצלחתי בלי.. אבל הצלחתי לא רע גם בלי לשחק או לכתוב מייל, נכון ? (מתנצלת מראש - זה באמת מעמקי ליבי...)
הדמעות לא מפסיקות לרדת כבר כמה ימים, לא רבתי עם אף אחד ועד כמה שאני זוכרת גם אף אחד לא רב איתי ובכל זאת , ממש כמו בשירים ".....ים של דמעות....." זה בדיוק הזמן לפגוש את הפסיכולוג שלי שיקשיב לי ויגיד גם אההה....והממממ....במקום הנכון.
אני מחפשת את המילים המתאימות - אלה שמתערבלות להן בתוכי ומרגישה אותן עולות ומטפסות כדי לחלוק אותן איתך בזמן שלי.. .וכשאני מתחילה את המשפט ואני מרגישה את הדמעות המלוחות ...מצלצל אצלך הטלפון....