אני צריכה דקה אחת לשמוע שתי מילים ""אני בסדר", לא חשוב שקודם לא דברנו המון זמן, לא רוצה יותר מזה , ומבקשת ממך תן לי עוד דקה אחת עכשיו לשמוע את שתי המילים האלה. דקה אחת וצמד מילים. אחר כך......כשתחזור, נמשיך הכל. גם לריב...
מבצע? מלחמה? האזעקה מפלחת לי את הנסיון שהיה טיפ טיפה אופטימי להפסקה הומניטרית של בוקר. חשבתי שאולי זה הצעד הראשון לשקט שאחרי המלחמה, ניסיתי להדחיק את המציאות ולחשוב טוב.....עד ששמעתי את החדשות וראיתי שוב את השקופית "צבע אדום"
זה לא פייר - יש בך משהו מאד מתעתע ומאד מפתה. נעים שמלטפים אותך ואפשר להתמכר בקלות....אבל בכל זאת אפשר (ואולי צריך)....גם לומר לך ביי.........זה לא עסק קל להפרד מה"אגו" הזה.
משפחה אחת (לפחות) קיבלה אתמול אישור מבג"צ שהיא משפחה גם על הניירת. בשבילי הם היו תמיד משפחה - מתנה נהדרת קבלתם. הגיעה בזמן סימבולי כזה.......חג משפחה נהדר ושמח .מי לעזאזל צריך את ההגדרות האלה? את הניירת הזו? אי אפשר פשוט לאהוב?
איך זה קורה? זה פשוט קורה. אני קוראת את הכותרות ואת הפוסטים ומקנאה באלה שהפכו את הבלוג ועשו את החלום. כאלהשהחליפו מקצועות , שהתחילו ללמוד...ואני ? למה נשארתי פשוט אני? אז איך זה קרה ואיך למדתי לחיות בשלום ככה...מזמינה אתכם לקרוא וללייק...