לראשונה בחיי (הבוגרים) אני מרגישה שלמה עם המקום בו אני נמצאת ומלאת אופטימיות לגבי העתיד. סופסוף אני מתחילה בהפחתת הכדור המייצב והחיים מרגישים מושלמים (מדי?) ואז, ההיסט(ו)ריה חוזרת על עצמה ושוב אני מרגישה שכולם סוגרים עלי. אני מגלה את ה"לבד" ומוצאת עצמי יושבת שעות וכותבת, והמילים כאילו נכתבו מעצמן.
חזרה לשגרה טובה ככל שתהיה לא מושלמת אם אני לא מרגישה טוב עם עצמי. אז מה עושים? לא מוותרים!! אני מתעקשת על שינוי בכדורים הפסיכיאטרים ומתחילה במשימה החשובה: לאבד את המשקל העודף. על הדרך אני נחשפת לזוית חדשה של המטבח בכלל וזה הבריא בפרט.
לא פשוט לחזור הביתה. אני לומדת לפלס את דרכי בלי לדרוך על אף אחד ומגלה את נפלאות העזרה הנפשית לאחר. אני מתמסרת לתהליך החלמתי ויום אחד מגיעה ההארה!
"רוב זמני הוקדש לשיחות אישיות עם חולים אחרים. משה התחבר אלי כמעט מיד והפכתי להיות לו אמא שנייה. הוא היה צמא לכל מילה שיצאה מפי. אצל יוסי הסיפור היה פחות מוצלח".