בין מתמודדי הנפש יש את אלו שאובחנו בשלב מספיק מוקדם' עם אישיות מספיק חזקה וסביבה תומכת. הם מצאו את הדרך לנהל אורח חיים עצמאי ונורמטיבי באופן שמי שלא יודע לא ינחש שיש להם הפרעה או מחלת נפש. ויש את השורדים. מדובר באנשים שלוקחים אחריות על מצבם ודואגים לקבל טיפול רציף ולפחות אחד התנאים מתקיים אצלהם ובכל זאת הם לא מצליחים לחיות חיים נורמטיבים. הם נופלים וקמים וחוזר חלילה.
השבוע האחרון שלי היה מרתק והוליד את הרעיון החדש שלי: לפתוח קבוצת תמיכה לאנשים בעלי הפרעה דו-קוטבית. אני מאמינה בכוח של קבוצה לשמש מסגרת תומכת ומכילה. אמנם לא מדובר ברעיון מקורי, ויתכן ויש כאלו, אבל, לאור הפניות שאני מקבלת אני מבינה שקיים צורך לעוד. הרעיון הוא לצור מרחב בטוח לשתף בקשיים אותם הם חווים בניסיונם לנהל אורח חיים נומטיבי תוך שמירה על כבודם והגשמת שאיפותיהם. ולכן החלטתי שהגיע הזמן להרים את הכפפה ולהצהיר על כוונתי להקים קבוצת תמיכה לבעלי הפרעה דו-קוטבית.
כולם אומרים לי שאני בת מזל שלמרות שאובחנתי עם הפרעה דו-קוטבית חוויתי רק מאניה ולא דיפרסיה. לא שלמאניה אין חלקים קשים ולא נעימים אבל מאז שנחשפתי לעולם מחלות הנפש יצא לי להכיר או לשוחח עם משפחות רבות שיקירהם חוו או חווים דכאון קשה ולעיתים לא בפעם הראשונה והתרשמותי שמדובר במצב קשה בהרבה, בלי חלקים נעימים.
מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות אמא. מניחה שחלק מזה היה קשור לכך שתמיד היתה לי ביקורת על הורי. נמשכתי לבתים אחרים ועקבתי אחר מערכות היחסים בין ההורים לילדים. בהדרגה מצאתי גם את הדברים שפחות אהבתי ולמדתי לקבל את הורי כפי שהם, אבל עדיין ידעתי שאני אעשה זאת אחרת. לא אחת חששתי לשתף את ילדי בחלקים הפחות נעימים של החיים מתוך רצון לגונן עליהם. לכל דבר בחיינו יש הרבה צבעים ותכל'ס אנחנו הציירים שבוחרים בכל רגע להדגיש צבע אחר וחשוב לזכור שגם לאפור ושחור יש מקום.
האם התנדבות היא ביטוי לאלטרואיזם או אגואיזים. עבורי זה תמיד היה שילוב בין השניים. הרומן שלי עם מעגל נשים ישראל התחיל בשיחת טלפון מחברתי הנערצת דיוה. היא התקשרה ושאלה אם יש לי המלצה על די.גי. שיסכים לתקלט בהתדנבות באירוע התרמה של מעגל נשים. לאחר שהבנתי יותר על הארגון החלטתי להקים מעגל בעירי דאז אור יהודה. לאחר כשנתיים ברמת השרון הבנתי שהגיע הזמן שגם פה יקום מעגל. התחלתי לדבר עם כל מי שרצתה לשמוע ויום אחד זה קרה.