יש אנשים שאנחנו מכנים אופטימיים ואחרים פסימיים. יש כאלו שאוהבים שינויים ויש כאלו שמפחדים מהם. יש כאלו שימצאו בכל דבר משהו טוב ואחרים רק את מה שלא. במילים אחרות לאנשים שונים פרשנויות שונות למציאות. השאלה היא האם אדם יכול לשנות את הפרשנות שלו לחיים?
מי מכם שקורא את הפוסטים שלי בשנים האחרונות מודע למסע המרתק שאני עוברת מאז אותו יום, ככה פתאום, באמצע החיים, לפני אוטוטו 5 שנים (מדהים איך שהזמן עובר). במהלכו פגשתי אנשים מופלאים ולמדתי מיליון דברים על עצמי ועל אהוביי, הפכתי למרצה ולסוג של דוברת בתחום בריאות הנפש. וכל הזמן, תוך כדי תנועה לא הפסקתי לחפש את הדבר שאני רוצה לעסוק בו בהמשך חיי. משהו שישלב את ערך הנתינה, תחושת המשמעות וכמובן יהיה גם מקור פרנסה (בסוף צריך גם ללכת למכולת). אני בטוחה שאתם יכולים לדמיין איזה כיף זה להרגיש שמצאתי אותו! המצחיק שהוא היה לי מתחת לאף כל הזמן...
אין לי מושג מאיזה גיל הפכתי לציונית. כזו שחושבת שישראל זה המקום הכי טוב בעולם בכלל ובפרט לישראלים, אולי זה קרה אחרי שחזרתי לארץ בגיל 17 אחרי שנתיים בארה"ב
בוקר יום חמישי הזה היווה עבורי אתגר, אני שתמיד בשליטה ידעתי שני דברים בלבד, נ.צ ושעת חזור מהפעילות המתוכננת, כבר שבועיים שאני שואלת אותה והיא בתגובה, שחררי, את הולכת לאיבוד ויש מי שיוביל אותך שם, לא פשוט לי, מכירים אותי אני חייבת להיות בשליטה. ככל שהיום התקרב המתח נבנה. התמונה הכללית הייתה מטושטשת בכוונה כמובן.
לפני תשעה חודשים נולד לו חלום. לפני מספר שבועות כתבתי פוסט על כוחה של קבוצה ועל רצוני להקים קבוצת תמיכה לאנשים עם הפרעה דו-קוטבית וישר פתחתי קבוצה למעונינים. החלטתי על תאריך למפגש ראשון ולשמחתי ההענות היתה גדולה והמפגש התקיים והשאיר לכולנו טעם לעוד.