גלית סביליה

האביב שהגיע מוקדם השנה מפריח בגינה העירונית שלי שיח אחד שמתהדר בשם הלא מדעי ׳אתמול-היום-מחר׳ על שום פרחיו הריחניים שפורחים בסגול כהה, הופכים לסגול בהיר ומסיימים בלבן בוהק וחגיגי. כך, במשך לא מעט ימים, פורח השיח שלי בכמה צבעים ביחד. מפגש עם העבר גרם לי להרגיש שגם אני, כמו השיח שלי, נושאת עימי עבר והווה גם יחד.

להיות או לא להיות חלק מהקהילה. להרגיש שייכת או להיות בחוץ. באנגלית זה מדוייק לי יותר: To be a part or to be apart. בשבילי זו היתה תמיד ה-שאלה, ולרוב גם בחרתי באותה תשובה והוצאתי את עצמי מהכלל. בסוף השבוע האחרון לקחתי חלק במפגש מטפלים שכולו נסב סביב רעיון הקהילה והפגיש אותי עם אותה שאלה ישנה נושנה.

מרי פופינס, הסופר-נני הראשונה, חיכתה למעלה מ-20 שנה עד שיכלה ג'ולי אנדריוס לגלם את דמותה. נדרשו חולם עקשן אחד שלא ויתר וצוות של אנשים רגישים ונחושים כדי להפשיר את המעטה הנוקשה והקפוא שעמד בין האומנת האגדית לבין תהילת העולם לה זכתה. הסרט מספר את סיפורה של תנועה מלאה חיוּת שנכלאה תחת שריון נוקשה עד שנפתח הפתח שאיפשר לה לפרוץ החוצה. בשבילי - זה היה סוד הקסם של הסרט.

ביוסינתזה. פסיכותרפיה גופנית. השם היבשושי משהו אינו מעיד כלל על העושר הטיפולי של הגישה, על העומקים ועל אינספור הדרכים, הבחירות והאפשרויות שהיא מביאה לחיי המטופלים, המטפלים וכל מי שמשיק למעגלי החיים שלהם. אני מביאה כאן את סיפור האהבה שלי עם ביוסינתזה, כפי שכתבתי כשהייתי סטודנטית בשנה שניה.

אחד הפרוייקטים של כתיבה משותפת בסלונה שממש ריגש אותי. זו הזדמנות בשבילי להתבונן מבפנים על מה שמאפשר לי לשבת מול מטופלת ולהיות כולי איתה. רשימה מהלב.