עטופה בשמיכה של חושך מלא, כזה שבו איני יכולה לראות מאומה, מלווה על ידי שי ואחר כך על ידי גבי אל הכסא שלי, פגשתי את השליטה שלי. יותר נכון, את הצורך הקיומי שלי להיות בשליטה כל הזמן. וכמעט מייד יכולתי להרגיש את הגוף שלי משחרר את הכיווץ ומתמסר לביטחון שהגיע מידו של שי שאחזה בידי והובילה אותי בבטחה אל גבי, שבתורו אחז גם הוא בידי והוביל אותי אל הכסא שלי, אל טעימה בחשיכה.
יש לי חלום. הוא חדש, ואני מגלגלת אותו ביני לביני, קצת עם הקרובים לי, בודקת איך אפשר שיקרום עור וגידים. בדרך להגשמת החלום שלי עומדים לא מעט מכשולים וקשיים, ובתוכי מתנהל כבר זמן מה דיאלוג בין קולו הזהיר של ההגיון המעשי לבין קולן של תחושות הבטן שלי, שעם השנים מקבלות יותר ויותר מקום וביטוי.
ושוב הגיע אוקטובר. אותו חודש שפעם היה סתם עוד חודש עבורי ובשנים האחרונות הוא החודש בו אני הכי מגוייסת שאני יכולה להיות. אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד ואני מרגישה מחוייבת לכולכן, שלא חלילה וחס תגיעו למקום הזה. הפוסט הזה בוער בתוכי כבר כמה שבועות ואני כותבת ועוזבת, חוזרת ועוזבת, בדומה לתנועה שלי בחיים מול הסרטן.
במשך שנים, אם לא עשורים שלמים, השקעתי אינסוף אנרגיה בבניית שריון עבה, הגנות ומקומות נסתרים בתוכי כדי לגונן ולשמור על חלקים עדינים, רכים ופגיעים שלי. את חלקם הסתרתי כל כך טוב עד שגם לי אין גישה אליהם ואני מוצאת את עצמי מגששת את דרכי אליהם. הגישושים האלה דורשים אומץ ובשנים האחרונות אני מצליחה לגייס בתוכי לפרקים את מה שנדרש ולהעמיק פנימה.
כשאני פוגשת אדם שהולך עם הלב שלו, קורים לי שני דברים: קודם כל אני מרגישה בתוכי חמימות ונינוחות, ומייד אחר כך אני רוצה להסכים ללכת עם הלב שלי. כך קרה לי בשישי האחרון, כשנסעתי למרכז המבקרים של YVEL במוצא תחתית בואכה ירושלים.