יש אנשים שמחפשים למסור רהיטים ויש כאלה שזקוקים להם. מה שחסר זה לחבר ביניהם ולהוביל מזה אל זה. פשוט, לא? אז זהו, שכן
לפני כשבוע הוזמנתי להצגת היחיד של יפית לוי, המבוססת על חייה של הציירת המקסיקנית פרידה קאלו. ההצגה זימנה לי חוויה מפתיעה בעוצמתה וביכולת שלה להגיע עמוק אל תוכי. בשבילי זה היה מסע של התערטלות רגשית, מבחוץ פנימה, מהדמות הבוטה ובעלת הקצוות החדים, אל הכמיהה והכאב שהוסתרו מעין הסביבה
ההרפתקאה הגדולה האחרונה שלי כללה גם מלחמה על חיי ויצאתי ממנה כשידי על העליונה. כשאני מתבוננת במראה, נשקפת אלי ממנה אישה שעלתה על מסלול החיים למיטיבי לכת ויכלה לו. אני סקרנית לדעת מה תהיה ההרפתקאה הבאה שלי
לפעמים, כשאני רק מסכימה להפסיק להתאמץ כל כך ולאפשר לחיים להתנהל, דוקא אז מופיעות ההפתעות הכי לא צפויות. הסיפור הזה, על אף שהוא כולו אמת, נדמה לי לעיתים כהמצאה של דמיוני הפרוע.
לפני אי אילו שנים התחלתי תהליך של החלפת מקצוע. בהיותי אדם שקול ומחושב בדרך כלל, יכולתי לראות בדמיוני את כל השלבים בדרך שיובילו אותי בביטחה במעבר אל החיים החדשים במקצוע החדש. ואז נטרפו הקלפים, ומצאתי את עצמי באיזור ביניים בלתי מוכר ועתיר אי ודאות. בשבילי השהייה שם, באזור שאינו הישן והמוכר וגם אינו החדש הנחשק, היא חוויה מורכבת שדורשת בירור עמוק עם עצמי