יש משפט שאומר שקשה לאדם להאמין באיכויות של עצמו, וצריך לאמן את הלב להאמין בכך באמת, כי רק אז יוכל האדם לקבל ולהאמין לאהבה של האחר אותו. אתמול האמנתי. פוסט רגשני במיוחד על חגיגה של ניצחון החיים והאהבה. מוקדש מהלב לכל מי שהלך איתי בדרך החתחתים של השנה וחצי האחרונות.
הגוף שלי ואני מתוודעים זה לזו מחדש. השנה האחרונה הביאה לריחוק, ניתוק, כעסים הדדיים. ממקום הכי לא צפוי הופיעה הזדמנות לפיוס. מועדון הטועמות במפגש סיכום מפתיע.
כתל אביבית מלידה ולתמיד (כנראה) פיתחתי טכניקות חניה מופלאות. השבוע, בעודי דוחסת את מכוניתי החבוטה לתוך מקום מדוד בדיוק למידותיה, נראה לי כל הארוע הזה ממש כפי שאני רואה את עצמי מתנהלת בעולם. החניה כמשל לחיים.
הזמן שבו אני משקה את חלקת האלוהים הקטנה שלי הוא זמן איכות עם עצמי. מכל המקומות בעולם, דווקא שם אני מגיעה לתובנות חדשות ולעתים אף מפתיעות על עצמי ובכלל. מפתיע עד כמה יכולה גינה קטנטנה באמצע העיר להידמות לעולם האמיתי, או שמא זו אני שמשליכה עליה את כל מה שקורה לי?