התנועה נמצאת בלב הקשר. כל קשר. כך אני מגלה בימים אלה. יש בחיי הרבה קשרים, עמוקים יותר או פחות, מחוייבים יותר או פחות, מבחירה כזו או אחרת, ובכולם אני יכולה להרגיש את התנועה על הציר קרוב-רחוק.
מדי פעם אני פוגשת בתוכי חיבורים מפתיעים. עניינים שלכאורה נראים רחוקים זה מזה שנות אור, קשורים בתוכי במהותם, באופי שלהם ובהתנהלות שלי בתוכם. ואף על פי כן, לכל אחד מהם חיים עצמאיים משלו, לטוב ולרע.
הלב שלי ביישן. לעיתים הוא מתבייש אפילו ממני, ונעלם בתוכי. אני יודעת שהוא שם תמיד, כי ביני לבינו מקשר חוט. חוט הלב. אלא שגם הוא קצת חמקמק.
בדרך כלל זה בדיוק מה שאני צריכה, יש ימים שלא. לרוב מספיק לי בהחלט, לפעמים אני רוצה יותר. העניין הוא שלא מתאפשר. לא עכשיו. לא במציאות הזו. אז אני מוצאת את עצמי מחפשת בתוכי את הדרך להבין מה באמת אני צריכה ומה הוא חלק מדפוסים ישנים שלי שמסרבים להתפוגג.
כבר כמה חודשים שאני כותבת כאן. גם במקומות אחרים. הכתיבה שופעת ממני, לעיתים כאילו משהו חיצוני משתלט עלי, מניע את אצבעותי על המקלדת ומחבר אות לאות ומילה למילה. אבל כל מילה שכתבתי מחוברת בחוט השני אל הלב שלי, אל המהות שלי, אל מה שאני חווה יום יום ושעה שעה.