קצת קשה לי לשים את האצבע על לב העניין או על המקור לו. העניין הוא שקשה לי להיפרד. אז אני אוגרת: חפצים, זכרונות, אנשים. לעתים התכונה הזו מתגלה כבעלת יתרונות שלא יסולאו בפז, אבל רוב הזמן היא פשוט אגרנות כפייתית שיוצרת עומס פיזי ורגשי.
מאז ששחררתי את הצורך לשלוט בכל מה שקורה לי, אני מרגישה הקלה. הרבה יותר פשוט להתגמש אל מול המציאות מאשר לנסות לכפות עליה את רצונותי. מצד שני, תכננתי שחופשת הסימסטר בת החודש תהיה ההזדמנות שלי להתאוורר, למלא את המצברים המרוקנים שלי ולחזור לעוד כמה מחוזות שנטשתי בגלל העומס, ויצא שהחופשה הצטמצמה לשבועיים שלתוכם הועמסה עבודה של חודש וחצי. אז המצברים המרוקנים נאלצו לעבוד על ריק ולחכות להזדמנות אחרת. והיא הגיעה.
בתוך כל המהומה של חיי - המאבק בין הצורך לשקם את העסק שלי, שסבל מהזנחה מחפירה במשך שנה, לבין הרצון לפנות זמן להנאות החיים ולחיים עצמם, לבין הלימודים על כל מחוייבותיהם, סדנת הכריכה של איציק היא אי של רוגע ומזון לנפשי היגעה לעתים. סוג של משקפים ורודים.
להיות או לא להיות - זו השאלה. כלומר: להיות או לא להיות עצמאית. במובן התעסוקתי אבל גם בכלל, עצמאות היא עמדה פנימית שמכתיבה אורח חיים. במובן התעסוקתי - אני עצמאית כבר 20 שנה. במובן האישי - אפילו יותר, רק ששם זה מורכב הרבה יותר, ולא תמיד חד משמעי.
בדרך כלל את חשבון הנפש שלי אני עושה בראש השנה היהודי. זה מתחבר הרבה יותר עמוק בתוכי, הנקודה הזו בזמן של סוף שנה אחת ותחילתה של שנה חדשה. והנה בשלהי השנה האזרחית הזו אני מוצאת את עצמי עוצרת, ממש עוצרת, ומסתכלת לאחור, על השנה שעברה עלי ובעצם גם על קודמתה. חשבון נפש ודרך של שנתיים.