זה לא סוד שאני מחפשת עבודה. הייתי שמחה מאוד להמשיך כפי שזה כיום: להקדיש את כל זמני ותשומת ליבי ללימודים, לבית, לחברים. אם לא הפרט השולי של המימון לכל זה, אולי זה היה אפילו מתאפשר. אבל לא. אז אני צריכה למצוא פרנסה ומהר, ורצוי גם כמה שיותר, כי אין לי עזר כנגדי שיתמוך.
ברקע של חיי מתנגנת לרוב מוסיקה. מתקופות שונות, בסגנונות שונים ובמגוון שפות. הפעם על להקה שלעולם תהיה עבורי מחוברת לתקופה אחת משמעותית בחיי. ויש גם נקודה ישראלית.
אני לא כועסת כמעט אף פעם. אולי רק על הבנות, בענייני דיומא. ועל עצמי, כמובן. כאן אני מדברת על כעס אמיתי, כזה שמטעין את כל הגוף, ממלא את כל המרחב הפנימי ורק רוצה לצאת החוצה, מלוּוה בהרבה סימני קריאה!! שנים חשבתי שזו מעלה שלי, עד שגיליתי את הכעס, את המחיר שאני משלמת על התעלמותי ממנו ואת ההקלה וההתקרבות שבביטויו בתוך קשר.
למוסיקה יש חלק חשוב בחיי, ואזני תמיד קשובה לצלילים מסקרנים, סגנונות שאיני מכירה, זמרים ולהקות שטרם שמעתי. בשנים האחרונות חזרתי לאהבת הנעורים שלי ולסקרנות שהיתה לי אז למוסיקה ופיניתי לה יותר ויותר מקום ביום יום שלי.
ברגע של אי שפיות זמנית, בעודי נישאת על גלי האופוריה של הצלחת ארוע פתיחת העונה בגינה העירונית שלי, הזמנתי את חברותי למועדון הטועמות לערב סושי בגינה. שנייה אחרי שסגרנו מועד ופורמט הרגשתי את החרטה (והחרדה) מעבירה גלי קור בגבי, ונדרשתי לעבודה מאומצת עם עצמי כדי לא רק לעמוד בכבוד במשימה אלא בעיקר - ליהנות ממנה. סיפור עם סוף אופטימי.