הייתי טיפשה. ויהירה. הסתובבתי בעולם בשאננות האופיינית למי שמרגישה מבורכת ומוגנת כל חייה. השאננות היא אויבתה המושבעת של הזהירות, ואני נפלתי במלכודת הזו. ושילמתי מחיר יקר. כנראה שאני באמת מבורכת, כי היה יכול להיות יקר הרבה יותר. זה לא יקרה לי שוב. אני מקווה.
השנה הזו שלי היתה שנה של שפיות, של נורמליות, של התעמקות במקומות הכי יומיומיים והכי חשובים לי בחיים. זו היתה לי שנה מלאה בכל מובן ואופן, שבה כל מה שהוסט הצידה במהלך השנה שקדמה לה לטובת מלחמת הקיום, שב ותפס את קדמת הבמה. אלא שהפעם, להבדיל מכל מה שחוויתי והרגשתי בעבר, הכל עבר דרך המסנן הוורוד שלי, שנותן פרופורציות של הגיון.
Blog Day. יום הבלוגים הבינלאומי חל היום. לפני כמה ימים נשלחה קריאת כיוון כללית אלינו הבלוגרים לקחת חלק ולשתף את קוראינו בחמשת הבלוגים החביבים עלינו ברשת. משום מה, על אף שבקלות הייתי יכולה למצוא ולהמליץ על חמישה (ואף יותר מזה), חשתי בתוכי התנגדות ופשוט ויתרתי. היום התבהרו לי קצת הדברים.
לפני כמה שבועות התקשרה אלי חברתי החסכנית חסה וביקשה את רשותי לכתוב עלי כמה מילים מפרגנות במסגרת מיזם מרגש (כן, כן, אותי זה ממש ריגש) של סלונה, בו בלוגריות ממליצות על הבלוגים האהובים עליהן בסלונה בשיטת מכתבי השרשרת, רק בלי האיומים. הרשיתי. בוודאי שהרשיתי. אין תענוג גדול יותר מאשר לראות את התהליך האישי הארוך והסיזיפי שלי בעיני האחר. בסופו של דבר, כשעלה המיזם לרשת, התברר לי שמילים רבות שנגעו בי עמוק עמוק, נותרו על רצפת חדר העריכה הוירטואלי מפאת חוסר עניין לציבור. לי כל מילה חשובה ומשמעותית, ועל כן, ברשותה של חסה החוסכת, אני מעלה כאן את גרסת הבמאי במלואה. לא הייתי יכולה לכתוב את זה טוב יותר.
אחד הדברים שלמדתי על עצמי הוא שעל אף שאני די עצלה בכל הקשור לפעילות גופנית, הרי שהגוף שלי חולק עלי בעניין ודורש ממני לתחזק אותו היטב. לאורך השנים עסקתי בסוגי ספורט שונים ומשונים, וברובם לא הצלחתי לשרוד לאורך זמן, בעיקר בגלל אותה עצלות שהזכרתי. מתברר שהדרישה הכי משמעותית שלי מאימון גופני מוצלח היא שארגיש אותו כמה שפחות ואת תוצאותיו - כמה שיותר. נשמע אוקסימורון? מתברר שאפשר גם אחרת.