כבר ימים רבים שאני לא: לא כותבת, לא שומעת מוזיקה, לא מבשלת, לא מטפלת כראוי בגינה שהיא חלקת האלוהים הקטנה שלי, לא יוצאת לבלות, לא שומרת על קשריי החברתיים. כולי בתנועה פנימה, אל תוך עצמי. לאחרונה כבר לא טוב לי כך, בהתכנסות הזו, ואני מנסה להוציא את הראש מהמערבולת הזו ולעשות עוד תנועה, אחרת, לזוז למקום חדש.
בדרך כלל אני אדם מאוד ממוקד. פעם אחת - לא ממש הייתי. זה קרה בדיוק כשקראתי את המייל המזמין אותי לבית טמבור לתצוגת אופנה, ואני, להפתעתי הרבה, אישרתי הגעה.
בלי שאשים לב היא התגנבה אל היומיום שלי. אני לא אומרת שלא צפיתי את בואה. נהפוך הוא, ידעתי, התכוננתי, ארגנתי לעצמי שריון קשקשים שיגן על הלב שלי וחשבתי שאני ערוכה לקראתה. אבל היא, ערמומית שכמותה, לא נראתה בכלל כמפלצת. רק עיניה הירוקות רמזו על זהותה.
לפני כמה שבועות ישבתי עם חברה לקפה בבוקר יום שישי. זו היתה אמורה להיות פגישה של שעה-שעה וחצי, שבה נעצב לה כרטיס ביקור ונתעדכן על כל הקורות אותנו מאז נפגשנו לאחרונה לפני שנה וחצי. זה נגמר לאחר יותר משש שעות של שיחה מקרבת מלב אל לב. אחר כך היא אמרה שלקחה איתה משפט אחד שאמרתי - למלא את היש. כמי שנאמנה לשמי - אופטימית חסרת תקנה, זה משפט שהולך גם איתי. לכולנו יש חסכים, כאבים, כמיהות וצרכים, וכולנו מנסים בדרך כזו או אחרת למלא את מה שאין. בשבילי חשוב גם למלא את היש: להסתכל פחות על מה שאין ויותר על מה שיש, ולבדוק עם עצמי איך אני מרחיבה את החלק הזה, איך אני יכולה למלא את היש ולהגדיל את חלקו ביומיום שלי. זו לא משימה פשוטה, אבל זה בהחלט הרגל נרכש.
לא סתם הצבע שמייצג את סרטן השד הוא ורוד: בשבילי יש גם נקודות של אור ורוד באפלה הזו. פוסט אופטימי