הפעם, חמישה ספרים חדשים של כותבים ישראלים לא מוכרים. לא לכולם התחברתי, אך היה מעניין להכיר כותבים חדשים. ג'ין גארדו כותב על "נווד לילי"- ספר על חיפוש עצמי, בדידות ותקווה. עידו כנען ברומן "בניין חסר" המתרחש בשכונה דמיונית בתל אביב. סיגל גרינשטיין עם "שלום עצמי" - גילוי ושינוי דרך שירה. הציורים בספר גם הם שלה והם נהדרים. הילה קרנט כותבת על התמודדותה של חיילת במסגרת הצבאית בספר "גבול מטושטש" ולסיום יעקב ליכטר בספרו בעל הכותרת המסקרנת "תפוחים כוכבים ורוחות רפאים" עוסק בסיפורים הנרטיביים שהאדם ברא אודות העולם.
סיפור חייו של אנטולי רובין הוא סיפור אחד מני רבים של האנשים האמיצים שהצליחו לשרוד את זוועות השואה. סיפורו האישי הוא סיפור ניצחון רוח האדם.
ניר כהן מצליח להחיות את המאורעות ההם. להביא את קולותיהם של אלה שכבר אינם ועושה זאת באופן אמין, אמיתי ומרגש. הסיפור מרתק וכהן מספר אותו דרך מספרים רבים- כל אחד בקולו הייחודי, בשפתו ודרך עיניו, תוך שהוא מקדם את הסיפור לקראת הקמת המדינה, מלחמת העצמאות והחיים בתקופת הצנע.
לספרי מתח יש לי כללים משלי- אף פעם אף פעם לא לדלג לסוף, לחפש את האשמים בין אלה שכלל לא חשודים, להגיע לסיום כשאני יודעת את הפתרון. האם הצלחתי הפעם? התשובה היא כן ולא. ב"קפאון עמוק" של ג'ון סנדפורד יודעים מי הרוצח מהדף הראשון, הדרך היא המעניינת. ב"כל השקרים היפים" של פיטר סוונסון הגעתי לפתרון (הידד לי) וב"משהו במים" של קתרין סטידמן טעיתי. איזה ספר אהבתי במיוחד? את "כל השקרים היפים" ולא מכיוון שהצלחתי להבין מי הרוצח, אלא כיוון שניכר עד כמה הכותב נהנה לכתוב אותו. כל שלושת הספרים מהנים, מותחים ומספקים שעות של נחת.