את האישה הזאת פגשתי לשעה קלה. היא אמא של חברה טובה שלי ואת סיפור חייה הכרתי עוד בטרם נפגשנו. לא שוחחנו על הבן שלה, על כמה היא סבלה או על כמה היה קשה, דיברנו על החיים בכלל ועל גידול ילדים בפרט, שיחה אחת שהותירה בי הערצה לאישה החזקה הזו ,שלמרות שהעצב ניבט כה ברור מעיניה, היא לא הפסיקה לחייך ולהודות לאל על כל מה שהתברכה בו. אישה ברזל מזן שנראה לי שהולך ונעלם..
״זה יום שצריך להיות מלווה בבלונים, בחברים שמתקשרים, בתכנון של מסיבה, בעשרות טקסטים והודעות בפייסבוק של יום הולדת שמח , וכאן אצלנו זה עוד יום של חול. יום רגיל שרק אני מתעקשת לביים אותו עם עוגה קטנה ונרות שנכבה לך. רק אנחנו. כי היום יום הולדת..״ מכתב שכתבתי לילד המיוחד שלי שחוגג יום הולדת 18. לא יודעת למה אבל השנה יותר מתמיד מרגישה את ״גודל המעמד״, שמונה עשרה זה יום הולדת עם משמעות מיוחדת...לך ילד שלי שאף פעם כנראה לא תקרא את הכתוב כאן, ובכל זאת כותבת לך עם אהבה גדולה בלב.
הוא עזב אותה כשהייתה בחודש השביעי להריון, נטש לטובת אישה אחרת, ועכשיו הוא מתקשר לספר לילדים שנולד להם אח קטן, הוא עושה את זה בשיחת טלפון מבית החולים לצידה של אישתו המאושרת..והיא יושבת בבית מלאה בטינה ונזכרת בלידה אחרת, עצובה וכואבת ומחליטה להחזיר לעצמה את עצמה שאבדה לה.
איך מרגישה אמא ישראלית שחיה בניו יורק כשהבן שלה אורז מזוודה ונוסע לישראל לשישה חודשים בימים טרופים כאלה