מתעקשת, כהרגלי, לראות את החיובי. התפקוד המלא שאליו הוכרחתי לחזור בעל כורחי, מבריא אותי. אין לי זמן לרחמים עצמיים, לחוסר תפקוד, או לקיטורים. אף אחד לא יכול להגיש לי, לקחת לי, או לטפל בילדים יותר ממה שאמא שלי מטפלת ועוזרת (תודה ליקום עליה) הילדים רוצים את אמא שלהם.
כשהעירה אותי האחות בחדר ההתאוששות ואמרה לי: "סיון, את אחרי" הצלחתי לחלץ מתוך התשישות הבלתי נשלטת של ההרדמה, חיוך לכיוונה. רציתי שתדע, אפילו שלעולם לא אזהה אותה שוב, שאני מרוצה. את אותו חיוך הענקתי גם לאמא שלי שעמדה בחוץ שעתיים בלתי אפשריות.
אני מאמינה גדולה באהבה. גם אם יקרעו לי את הלב עוד מיליון פעמים, אני אמשיך להאמין. זאת התקווה הקטנה שלי לנו, האנשים בעולם, להמשיך ולהתקיים במקום טוב יותר. אם אאבד אותה, אין לי מה לחפש כאן, עדיף לי לוותר מראש.
אני גיבורה ממיתולוגיה עתיקה שמסתכלת נוכח העתיד העומד מולה, רואה את התופת שעליה לעבור, ויודעת שאין לה ברירה. ממש כמו החיילים שלנו. הדרך היחידה להמשיך לחיות היא לעבור את לוע ההר הגועש. להיכנס לתוך האש, להילחם ביצורים מבעיתים, ובעיקר לשרוד. צריכה לא לראות בעיניים ולדעת, שבקצה השני מחכה לי האושר שלי. האושר של לראות את הילדים גדלים, לומדים, יוצרים להם חיים משלהם, ואפילו עושים צבא.
אין לי ספק שאחד הדברים שתרמו להופעת המחלה הוא עישון הסיגריות. גם אם הרופאים אומרים שלא, אני יודעת בתוכי שכן. בכל פעם שעישנתי, בכל פעם, היו לי יסורי מצפון. ביי ביי סיגריה. שלום ולא להתראות.