כולנו חזרנו להיות במשך כמה שעות הילדים של פעם. אלה ששיחקו ברחובות, אלה שנלחמו על מקומם, אלה שאהבו והתאכזבו. שוב הייתי הילדה שאהבה, שהתחברה בצורה בלתי אמצעית לחברות שלה, שחייתה איתן, ישנה איתן לילות ולמדה איתן בימים, ובטח שלא דמיינה שתגיע אחרי 25 שנים למסיבת המחזור שלה, חד הורית ונאבקת בסרטן.
אני רוצה להאמין שיש שם גברים אחרים. שאמצא לי את אותו האחד שירצה כמוני, אהבה שטומנת בחובה ערכים כמו חברות, ערבות הדדית ואמון. האם זאת בושה לבקש את הדברים הבסיסיים האלה בשוק הבשר שהולך היום? ההיצע הרחב בשוק הגרושים-גרושות / נואשים-נואשות יצר מצב אבסורד בו ברור לשני הצדדים, הגבר והאישה, שאין צורך להכיר לעומק, להשקיע, לתת. הכל הופך להיות טבלאות אקסל ומאזנים של רווח והפסד על מנת למצוא את הטוב ביותר שידך משגת.
עכשיו, סופי השבוע נטולי הילדים, מוקדשים להחלמה אז אני נאלצת להתמודד עם הסרטן האמתי, ולהירפא ממנו. הסרטן שאכל לי כל השנים את הלב. זה שגרם לי לפחד להיות לבד, להתפשר עד דק, עד שכבר לא זכרתי מי אני ומה אני באמת רוצה.
והפאניקה. הפאניקה, היא אחד הדברים הגרועים בסיטואציה הזאת. הילדים מסתובבים בבית. דואגים, לא יודעים מה קורה, מי יסביר להם שאיבדת שליטה על גופך ודעתך, ושגם לך אין שמץ של מושג מה יקרה בשנייה הבאה. אז התיישבתי על הרצפה בשירותים, חייבת לציין שזה כבר קרה לי בסיטואציות שונות בחיים בברים בעיר הגדולה, נכנעת למה שיבוא ומחכה. מחכה לבחילות, להקאות, לזיעה הקרה, לכאבי הבטן, לפחד ולסחרחורות.
אני חווה פרידה מהשיער שלי. כמו פרידה מחבר או בן משפחה. אני מריחה אותו תדיר, מסדרת אותו בכל מיני צורות, או שלחילופין מתייחסת אליו כאילו כבר נשר והוא לא קיים. והוא, כאילו מסרב להיפרד גם, נראה הכי טוב מזה שנים. פתאום מבריק, מסתרק טוב, ומשווק את עצמו הכי אפקטיבי שאפשר. ומה שלי נותר לעשות זה להזכיר לעצמי להתייחס לזה כמו לנשל נחש. מעין התחדשות ולידה מחדש. יחד איתו ועם הטיפול שיגיע ויפרמט לי את הגוף, תיוולד מישהי יותר חזקה ומשודרגת.