עד לתחילת הטיפולים בספטמבר האחרון, הספקתי לעשות קולות של כאילו רוצה לטפל בשיניי הכואבות, אבל לא באמת עשיתי את זה. דחיינות היא רעה חולה, שיושבת בתוך הראש ומנקרת ברגעים השקטים, בהם היינו רוצים דווקא לנוח. מצד שני, אם משהו לא באמת בוער, יש לנו, האנשים, נטייה לא לטפל בו.
הלוואי שיכולתי להגיד לעצמי שהתגברתי על הפרידה ועל הטיפולים, שאני מוכנה לעבור הלאה. הלוואי והכל היה פשוט וחד. אבל כמו כל דבר בחיים, הכל תהליך של זרימה קדימה לתוך שבילים חדשים. שבילים שבהם צריך להחליט בכל רגע נתון לאן הולכים בלי לדעת אף פעם לאן נגיע. אף אחד לא יודע באמת לאן יובילו אותו החיים ואיפה ימצא את עצמו בעוד שעה.
הרגשתי צורך לשתף, לפרוק אבל לדעת שמישהו קורא את זה. כתבתי בסלונה בעילום שם. התגובות הגיעו בכמויות ובעוצמות שלא חלמתי לצפות. זה עודד אותי להמשיך
עוד תופעת לוואי מוכרת היא הזיכרון שנפגע. יש לי אחלה תירוץ להתנער מכל ניסיון לזכור שמות או פרצופים חדשים. אני עדיין מנסה למצוא את הנוסחה לניצול הזיכרון שנפגע עם המוח שטס לכל הכיוונים ועודף האנרגיה. נראה לי שבשבועות האחרונים אני הגירסה הנשית לסטלון או שוורצנגר.
כשיוצאים לטיול הגדול של החיים הסוף הוא לא המטרה. הרעיון הוא לחיות את הרגע, לחוות אותו ולהשאיר את הזיכרונות. לקחת לתוך הריאות את התחושות הצרובות בזיכרון ובנפש, כאלה שבכל פעם שמאגר האנרגיות יידלדל יהיה אפשר לעצום את העיניים ולשלוף אותם. כאלה שאף אחד לא יוכל לקחת ממני, כי כבשתי אותם והם רק שלי.