נפרדתי ממנה בשמחה, כי להודות באמת, אני לא ממש ממליצה עליה. וזה לא שהיא הלכה בשקט. היא עשתה בלגן גדול, והשאירה כאן אדמה חרוכה. ואני, שאפילו לרגע לא שנאתי אותה גם ברגעים הקשים ביותר, השתמשתי בה, עשיתי ממנה מטעמים.
בטיפול השלישי שלי, התיישבה לידי רבקה, בחדר ההמתנה המלא מדי במטופלים. היא התקרבה אליי בהיסוס, החרדה ניכרה על פניה הכחושות, הרעד בקולה היה מודגש ולשנייה חשבתי שהיא עומדת לבכות.
ואם גורלי הוא ללכת לפני ה"שיבה הטובה", אז אני מנצלת כל רגע. כי אין בעולם הזה מספיק זמן לכל התוכניות שלי. ואם אני דוחקת כדי להשיג את מה שתמיד ייחלתי לו, ואם אני לא סבלנית, אולי זאת תופעת לוואי של מי שראתה לכמה רגעים את המוות מול העיניים.
אני לא עוצרת. מתנהגת כאילו לא קרה כלום. לא. זה לא נכון. אני מתנהגת כמו אישה שקיבלה כוחות על. המחלה הזאת חידדה לי את הרעב לחיות, את הרצון ליצור, את האהבה לנשום. איך לעזאזל אני מסנכרנת את הרצון לטרוף את העולם ביחד עם הדרישה של הגוף לנוח?
ואז אני מגיעה שוב להבנה ששום דבר גם ככה לא נשאר כמו שהוא בחיים. הכל תמיד בתנועה, ובעצם אנחנו חווים כל הזמן אבל על מה שהיה ואיננו עוד. בלי קשר לכימותרפיה. רק שכאן זה קרה מהר, אינטנסיבי ובבת אחת. תוך ארבעה חודשים הגוף השמין מעט ,הפך פחות אלסטי כי הספורט נזנח, השיער גולח, והדמות הניבטת מהמראה לעיתים מפתיעה אותי בבקרים, כשאני עדיין נמצאת במקום בו התודעה עוד לא חזרה לעצמה.