הלוואי שאף אחת לא תחלה עוד. הלוואי. ובכל זאת, כל עוד לא מצאו חיסון לסרטן השד, תחלה אישה אחת מתוך חמש.ההבדל בין לשרוד לאלטרנטיבה הגרועה ביותר היא גילוי מוקדם. בבקשה, לכו להיבדק!
את תהליך ההחלמה כנראה שלא אסיים לעולם. כי את מה שהחומרים משאירים אחריהם אי אפשר לתקן. ואת כל מה שהנפש הדחיקה בימי ההישרדות, היא מוציאה אט אט עכשיו. לפעמים נדמה לי שאני פוחלץ, שהחומרים הכימיים אכלו את כל התוכן שלי, ולכן אני כבר לא אותה יסמין. את הראש שלי החומר האדמדם לא הצליח לאכול, אבל השאיר בו ובלב שריטות רבות.
חבורה של אוהבי אדם, אשר לא מתייחסים לשוני באמונות. שלא מעניין אותם הדעות הפוליטיות של האנשים להם הם נותנים עזרה. שעסוקים בעיקר ולא בתפל. בראש מעייניהם קיימת נתינה לכל אדם שצריך עזרה באשר הוא, ורצון שכולם יהיו מאושרים. כולם.
אני בודקת כל יום מחלה חדשה. זאת שתריץ אותי לבדיקות, זאת שתפנה אותי למקומות המוכרים. לריחות האלכוהול, לחלוקים הירוקים, לסדינים החתומים בשם המרפאה, לקור העז שחודר לעצמות. אם יימצא משהו, אוכל לתרץ את הרצון שלי לנוח, להיות במיטה, להמשיך להחלים. אוכל להפסיק את מרוץ העכברים האומלל שאני כופה על עצמי רק כי ככה צריך. כי ככה מצופה ממני, כי אני כבר בריאה. אני אפילו מתאכזבת כשאומרים לי ש"אני נראית מצוין".
למרות שהסרטן פוגש כל אחת מאתנו במקום אחר בגוף ובזמנים שונים, יש בינינו סוד שאחרים לא יבינו. החרב שמונפת מעל ראשינו, ההבנה שהכל יכול להיגמר ברגע. תאוות החיים, הרצון למצות כל רגע. בשנייה שעברנו את מחסום ההבנה שאנחנו במלחמת הישרדות קיומית, אנחנו שייכות לאותה משפחה.