החלמתי, זה לא מובן מאליו. אני מרגישה ברת מזל על שאני חיה ונושמת ונמצאת כאן כדי לספר על זה. הסרטן שלי הוא "סרטן מתנה" כפי שאמרה לי פקידת הקבלה באסותא לפני שנכנסתי לתור שלי ב – MRI לפני כשנה. הפקידה שרציתי לחנוק בשתי ידיי באותו לילה צדקה, למרות שברוב טיפשותה היא אפילו לא ידעה את זה.
כן, מאוד גדול ומאוד דרמטי. לעיתים מעייף לחיות ככה. זה מתעצם במיוחד במפגש עם הטבע. בשבתות בטיולים, כשיורד גשם, בחוף, על הדשא, בגינה ליד הבית. אני באותו המקום. באותו הבית, עם אותם אנשים אבל הכל שונה בעיניי.
שנה וחצי מאז המפץ הגדול, מאז שחיי נחצו לשניים כמו ים סוף. החיים שלפני הסרטן, והחיים שאחרי
ניסיתי להסביר עם מילים פשוטות, מילים מהבטן, מהלב שהן יכולות לכתוב את השריפה שלהן החוצה. להתנקות מעט, לחלוק עם הדפים, ואולי רק עם אלוהים את הזוועות.
