בחרתי לבוא אל המפגש המחודש עם אוסלו דרך המוזיאון של מונק .באמצע הדרך הפתיעה אותי אירה ודווחה שאני עומדת לפגוש חבר טוב, צלם, שלא פגשתי 17 שנה. ״הוא הצלם של המוזיאן״ היא אמרה ו״זרקה״ אותי בכניסה למתחם הגלריות. עמדתי שם בצומת בין הכניסה הקדמית למוזיאון לבין הכניסה האחורית למשרדים. לא ידעתי באיזה מסע להתחיל .
פרק ראשון ובו נחיתה באוסלו הגשומה לאחר שיוט איטי שהתחיל את דרכו מהמצוק המשקיף על מכתש רמון בשעת הזריחה , עצירה לפריקסה קפה ומלח אצל ההורים,שש שעות כסרדין קטן בקופסת השימורים של חברת התעופה הישראלית . נחיתה רכה (מחיאות כפיים על שהמטוס נחת ולא באנטבה) והשאלה הראשונה שהיא שואלת אותי : ״מה לא הבאת מטריה״?
בתמונות וביניהן מתרחשים ורוחשים החיים ובהם חתונות, לוויות, גירושים, סכסוכים משפחתיים, פרשיות אהבים, חסך באהבת אב או אם, שוד עתיקות, גידול אריה בחצר הבית, סמים, אלכוהול, ובקצות הענפים של עץ המשפחה-ארץ ישראל השלמה מול הדיאלוג עם הפלסטינים.
מהקיץ הראשון שלי בשנת 1969 ועוד 20 שנה אחרי זה נהגנו ״לעלות״ לצפת באופן רציף ובמקצב קבוע.להתחיל או לסיים את החופש הגדול. אני גדלתי איתה והיא הצטמצמה לי עם השנים .
זינוק מהמדבר אל הגדרות הקולינריים של ה'פוד טראק' בנמל תל אביב . בוקר שישי אצל 'ספתה איבון' , סיבוב בקטנה בפשפשים של יפו וסלאלום בפסטיבל אוכל כפרי שנפתח (לשלושה שבתות, רבותי ) במטה יהודה .