אחרי שנחנקתי, השתעלתי והסברתי לו את בואי עד הלום, כבר הייתי חזרה אצל אותה פקידה. מי שהמציא את המושג חוויה מתקנת, יש להתוודות כאן ועכשיו, קיבל השראה מהסיפור שלי. היא חייכה ודיברה ברכות מלטפת, כאילו היא המילה האחרונה בשוק השיבוט הגנטי של נחמן שי ובוגרת אשרם. במהירות הציעה קפה ומאפה, ועל השולחן עמוס הניירת שלה התייצבו מגוון בקבוקי פלסטיק בצבעי שתייה שונים, כשכל מה שהיה חסר הוא צלצול הפעמון והטקילה הקריבה שיגרמו לי להרגיש "בר-אקטיבי" בביטוח לאומי. בסבלנותה הנונשלנטית הסבירה לי שזה ממש לא נורא, שתמיד יש דרך חזרה, ונתנה לי חמישה טפסים חלופיים. היא הבטיחה שתעדכן כשיתעדכן, ועל כל שאלה שלי ענתה כן..
אני כותבת לך ילד אהוב שלי בהתרגשות של פעם ראשונה.פעם ראשונה בשש וקצת שנים בהם אני אימא שלך.שש וקצת שנים בהם למדתי הכי הרבה בחיים שלי. למדתי להכיל הריון, לכאוב לידה, ואת ההתרגשות שבעקבותיה. למדתי לא לישון ולגלות שיש בי כוחות. למדתי כמה אני דומה לאימא שלי. בכל. בקול. באיך שאני מדברת
זה קרה בזמן ארוחת ערב שהוזמנו אליה ושמחתי על ההזמנה לסעוד במחיצת אנשים שאני בכלל לא מכירה. כאן הזמן להתוודות ולהצהיר נחרצות שזה אחד מהדברים האהובים עליי במיוחד. לפגוש אנשים חדשים. אה, וכמובן. לאכול.בעודנו "בולסים" את שפע המאפים, הפשטידות ומיני הבשרים המשובחים שנרכשו באחת מהטובות שבקצביות ארצנו, קלטתי
השבוע, כשניסיתי להעביר עוד אחה"צ שסירב להסתיים, הגעתי לאחד מגני השעשועים האטרקטיביים באזור. כבר על השביל מהחניה לגן השעשועים הבחנתי בשוליית ילדים שגודשים את המתקנים. כשהתקרבתי עוד קצת הבנתי שמדובר בעשרה ילדים ערביים פעילים ובאימא שלהם שיושבת על הספסל.
מעניין למה אנחנו לא מדברים עם אותם האנשים השקופים ברגעים האלה? אולי אנחנו מתעלמים מהם? מובכים? לא חושבים שיש צורך ממשי לשאול אותם מה שלומם? אולי לא נוח לנו לדבר איתם אנגלית או בכלל? מעניין מה עם יולנדה עכשיו? מעניין מה עלה בגורלו של העובד הזר שהמטופל שלו נפטר לפני כמה חודשים, ומה יהיה עם העובדת הזרה שעמדה בודדה בלוויה