"עניתי את האחים שלי" הוא אמר בחיוך כנה. "למרות שכל השאר אמרו את אימא שלהם.""זה לא שאני לא אוהב אותך. פשוט אני אוהב גם את האחים שלי" הוא המשיך כשהלב שלי התרסק על השמשה במהירות 400 קמ"ש.הדמעות צפו לי על העיניים וראיתי מטושטש. נחנק לי הגרון וכל מה שרציתי לשאול אותו. למה? למה לא אמרת את איממאא?איך זה הגיוני?מה אתה לא זוכר את הלילה ההוא שברח לך פיפי כשישנתי לידך כל הלילה וליטפתי לך את השיער?
בבית שרר שקט של היום הכי חופשי בשבוע. הדפיקה בדלת הקפיצה אותם כשהיא עמדה וביקשה לדבר."חייבים להביא שמחה למשפחה" רעדה במבט דומע. "בבקשה תביאו תינוק".
דמיינו סרט: מיטת בית חולים עליה שוכבת סבתא עצומת עיניים וחיוורת. מימין שידת בית חולים ירוקה ועליה מוניטור עם ספרות שהולכות ויורדות – 6-7-8-9-.לימינה ישובה ניצן, נכדתה בת ה 12. מחזיקה לסבתא חזק את היד והדמעות מטפטפות על לחייה. ברגע הזה סבתא תפקח את עיניה שלפתע ברקו מתמיד, תגיד משפט שלימים ישנה לנכדתה את החיים, ואז תיפרד מהעולם...