יום שישי. שבע בבוקר. הכבישים ריקים. אני כבר אחרי קפה הפוך ועוגה. נוסעת ליום המיונים למלכת המדבר. דני סנדרסון שר ברדיו ”הולכים אל הלא נודע”, ואני מקבלת ממנו ת’מסר.

הריח של החורשה, המשחק בחבלים ואני במכנסי חאקי, חולצת טריקו ונעלי הפלדיום שלי, מרגישים לגמרי כיף. לגמרי צעירה. לגמרי מסוגלת. כשמוסיפים לזה אווירה טובה, אפשר להבין למה החיוך שהבאתי מהבית לא נמחק

ב-1.9.1939 כשמטוסים גרמניים החלו להפציץ את פולין אחת הפצצות נחתה (ולמזלנו לא התפוצצה) בחצר הבית שברחוב קוליובה בעיירה הציורית הקטנה חלם, הבית בו אימי נולדה וגדלה. (אתם זוכרים שחלם היא עיר החכמים, נכון? ;-)‏ ) זה היה רגע מכונן בהיסטוריה שלי, בהיסטוריה של משפחתי. בהיסטוריה של העם היהודי.