לאט לאט אני מבינה שמשהו קרה שם במירוץ הזה. מירוץ שהתחיל באוירה מעולה עם מזג אויר קריר ומעולה לריצה המשיך בעיכוב של למעלה מ 20 דקות בזינוק, שמש קופחת מעל הראש וכאילו איזה כח עליון הפך את המושג קשה למשהו מוחשי וכואב.
האימון הראשון על המסלול הזה נגמר במפח נפש ובהלם טוטאלי. WTF עם המסלול הזה? כאילו לקחו את כל תענוגות הריצה וריכזו אותם לתרכיז מתוק עד כאב שאורכו 33 קילומטרים של עליות ללא סוף, ירידות, אבנים, חול, מעברי בקר, כאב ברגליים ושמש מעל הראש. תענוגות כבר אמרנו, נכון?
גבעת עדה, רגבים, בואכה גבעת נילי. עמיקם, אביאל וחזרה לגבעת עדה. זה תיאור מסלול ריצה ורכיבה הטובל כל כולו בירוק. מטעים, שדות פתוחים, מאגר מים,מי קדם (אמת המים העתיקה) ואין סוף של נוף. 16.400 קילומטרים (עם אופציה להרחבה) שעושים לך חשק לרוץ.
לפעמים נדמה לי שבכל פעם שהעניינים מתחילים להסתדר משהו קורה וכהרגלי כשמשהו קורה, אז הוא קורה ביג טיים. לפעמים אני חושבת שכל המסע הזה לעבר ריצת המרתון הראשונה שלי, הוא מסע שבא ללמד, לעצב ויותר מכל לחזק. אני חייבת להאמין בזה, כי מהאמונה הזו מגיע הכח, ומכאן תגיע היכולת שלי לעמוד באתגר.
רצועות אימון ה TRX הן הדבר הכי חם באימוני כושר. מכשירים מגיעים הופכים לטראנד ונעלמים, הרצועות האלה שהומצאו ע"י ו בשנת 1997 על ידי החייל לשעבר בכוחות המרינס "רנדי הטריק" שחיפש שיטה בכדי לתחזק את אימון הכוח שלו בתנאי שטח הגיעו אלינו והן כאן בששביל להישאר.