לאינטואיציה אין שני צדדים, היא בוערת מבפנים, היא יודעת מה שקר מה אמת, לפעמים מתעתעת עד שתגיע למקומה, אבל היא שם אצלי תמיד, במרחק נגיעה. ומה עכשיו היא מנסה לומר לי, מה, מה, מה? התחיל כסטטוס של פאתוס ונגמר בפוסט בלדה אמיתי. אינטואיציה, את אהובתי.
אני תמיד אומרת שמי שכותב, יודע גם להקשיב, להטות אוזן, כמעט כמו כלים שלובים. כזו היא מלכה. להתעקש להיות כך כשאתה צמוד לכסא הגלגלים של חיים הלומי קרב, זה קשה אין קץ, אבל אולי זו גם הצלה. יש בי הערכה כבירה לאישה הזאת, שמצאה משמעות גם לסבל, שמתבטאת בתעצומות הנפש הבלתי נדלות שלה לעזור למשפחתה. זה הפשר של חייה ושם היא מוצאת את חלקת האושר הקטנה שלה. יש בי אהבה לעשייתה, לעובדה שהיא כותבת ונפגשת עם משוררים וסופרים, מתעדת ומדלגת בכל רחבי הארץ בהרצאות שהיא מעבירה על הלם הקרב שלה ושל בעלה. יש בי גאווה על שזכיתי להכירה דרך אמי.
כך אני זוכרת את הילקוט הראשון שלי. ילקוט שהוא צידה לדרך, ילקוט לחיים. ילקוט שנשאתי על גבי לא רק בשנותיי הראשונות בבית הספר היסודי. נשאתי אותו ואת הכלים, המילים, הזכרונות ואת ריח כפות ידיה המחבקות של אמי, עוד שנים רבות אחר כך. הם מלווים אותי עד היום וכנראה ילוו אותי לעד."
מה הייתן אומרות אם הייתן מקבלות פינוק חודשי בדמות קופסה הדורה עם הפתעות טיפוח יוקרתיות בתוכה, שנבחרו בדיוק לצרכי הטיפוח היומיומיים של כל אישה שיודעת לשמור על עצמה? קופסה כזו שהיא יפה מבפנים ומבחוץ, בדיוק כמו אישה מודעת. אישה שיודעת שטיפוח חיצוני מקרין את היופי הפנימי (נכון זו קלישאה, אבל זאת האמת הפשוטה).