לא ייכבל האדם באיסורי וייסוריי כאב גוף ונפש אותם לא יוכל לשאת. מישהו בסוף יישלם את תג המחיר... לא תשלם אישה דין אהוביה.
מעושרות, מחויכות, משמחות, נהנתניות, כן וגם מנותחות ומתוחות. רציתי לומר בעקבות קריאת הכתבה עם אורנה בן דור הנפלאה, יוצרת הסדרה, שאני מפרגנת לכן בלב שלם ובפה מלא. נשים יפות, חכמות, חזקות אשר אינן "נשים קטנות" .
יש לי תאומה, מיכל. איננו זהות ביולוגית- שתי ביציות, שני שקי הריון, בטן אחת ענקית של אמא שלי שלא נודעה כמותה.. שהצליחה לשאת אותנו עד עד תום תקופת ההיריון, ממש עד הרגע האחרון.. שתיים שהן כה שונות אך כה דומות, שני עולמות נפרדים עם "זהות תהומית"..
אינני שמחה לאידך. שמחה לאיד לא תנוכה.ליבי על רעייתך, על ילדייך, על נכדיך, אשר צריכים להתמודד יום יום עם שובל מעשי שאט הנפש שבצעת. הנך צריך לומר תודה ולו רק על כך, שלא נותר כמעט איש, אשר יעלה על דל שפתותיו את שמך בכבוד ובחיוך ורק משפחתך נותרה לך ונאבקת בעור שיניה למענך כפי שצפוי כי תעשה כל משפחה למען ראש שבטה. אותם ילדים אשר נשאו עיניהם למעלה אליך, ביראה, בהערצה ובאהבה, משפילים היום מבטם בכאב, בבושה. בושה אשר לא להם.
סליחה, אמאסליחה על כך שלא הצלחתי. לא הצלחתי לעשות את אשר הבטחתי: "על רגלייך אוציא אותך מבית החולים". הזכרתי לך זאת, באחד מביקוריי האחרונים אצלך, כשראיתי את פנייך היפים, המוארים ופשתה בי התקווה שמעולם לא נטשה אותי, שמא את בדרכך לשיקום והחלמה. ואת הבטת בי מלאת אומר אך חסרת יכולת לומר, לבטא ודמעה אחת שקופה זלגה באיטיות במורד עצמות לחייך המסותתות בשלמות כי את ידעת.. ידעת אך לא רצית. אני יודעת כי לא רצית לעזוב אותנו, את חייך המלאים בכל כך הרבה טוב