חברים המליצו לי על ביקור שבועי בבריכת השחייה ושם..שם פגשתי אותה..

טווח הצער משתנה ומותיר אותנו מוקפים מכל צד בזיכרונות ובניואנסים של כאב.

חופשי זה באמת לגמרי לבד? אולי... האם עלינו להיות בודדים על מנת למקסם את עצמנו ולהינות מחופש אמיתי ומלא?

דמיינו לכם שבשנת 1972 היה בא אליכם מישהו עם זקן וגמגם לכם: "חבר'ה, החירות שם הרחק באופק, תתתתחילו ללכת" - 40 שנה בדרך אל החירות.

נכון, לא כל הגברים הם שרברבים, אבל כל פעולה שגרתית של "סליחה, אני פשוט אחרי בוטוקס, אתה יכול בבקשה להרים את מיכל המים?" גורמת לנו, אם לא לפריצת דיסק, אז לפחות לפריצת חריץ.