סיפור התפתחותו של הכפר, עד לטרגדיה הגדולה של השריפה והנטישה המאולצת, מסופרים כמו רשומון בהרבה קולות. חלקם אנושיים, חלקם כבר מתים וחלקם קולות מן הטבע – כמו הרוח, בריכת המים, האש, הציורים והפסלים. גם חזירי הבר, המתגוררים דרך קבע בהר, משמיעים את קולם.
לשמות בספר הזה יש סיבה. כל שם הוא סוג של סטראוטיפ:קדוש - החייל, אהוד תבן - מנהל בית הספר, נועה - החברה, עידו ורד - "טייס מלידה", המפקד ניר והמפקד אורן , אניה ונסטיה....
מוות. על כריכת הספר מופיעות בובות משחק של אינדיאני וקאובוי. כשהם נלחמים זה בזה. במשחקי הילדים כשקאובוי נהרג הוא "תופס את הבטן, נאנק , קורס על הברכיים, מתמוטט מטה ונופל קדימה. האינדיאני, לעומת זאת נהרג בדרך שונה לגמרי - הוא פורש את ידיו לצדדים וצונח אחורה ומת על הגב כשרגליו מפושקות"
"בית הפרחים היה כל עולמי. לא היו עוד ילדים בגילי ולא היו לי חברות אמריקראיות קטנות. כשהייתי בת שש, אמי רשמה אותי לבית חינוך לבנות של מיס ג'ואל, היו רק ארבע עשרה תלמידות וכולן אכזריות. כמה מהאמהות התנגדו לנוכחותי, הם אמרו שאני גרה בבית של "תרבות רעה". ושלא כדאי לאף אחת לגעת בי.."..