אז חזרתי מהטיול הירושלמי הזה עם תיק ותובנה שיושבים עלי בול , עם קציצות אלג'ריות בטעם של סבתא שלי זכרונה לברכה ועם דיבור צפוף עם אלוהים (כי היו שם הרבה נשים ברחבה :) שלפסח הבא אני מבקשת לבוא זוגית...לתת ללב שלי דרור למצוא את את האדם הזה שיגרום לי שמחה מהביחד, שירחיב את חיי במשפחה שאומנם תצמצם לי את שעות השינה, את החופש ואת העצמאות שיש לי היום אבל תביא לי משמעות אחרת לחיים ותשחרר אותי... מהבדידות.
אני בטוחה שאם אנבור , אמצא תחומים נוספים שבהם אני על אוטומט במקום לעצור ולשאול מה באמת אני רוצה? מה באמת יכול לשמח אותי?,במה אני טובה ואפילו מאד? אני נשאבת לשגרה של החיים להשכמה, מקלחת, משהו קטן לאכול, קפה טו גו, עבודה (שהיא כיפית לרוב עבורי אבל גם בעלת משקל רב בחיי וזה כבר פחות כיף:) דירה, מקלחת , לישון...כמובן שמדי פעם יש חיים, וגוד טיים וחברות ומשפחה וסידורים ורגעים קטנים אבל לרוב קל לנו להשאב לאוטומט הזה של בוקר ולילה וחוזר חלילה וזה הופך אותנו לעבדים ליעדים שלנו במקום שזה יהיה ההפך ושנהיה המובילים ומניעים את המטרות, היעדים והחזון לאיך אנחנו רוצים /רוצות לחיות באמת?!
היום התקשר אלי חבר קרוב, אהוב וירושלמי בשם עמית לאחל לי מזל טוב ליום הולדתי, העניין הוא שיום הולדתי היה לפני שבועיים!!! אבל אני לא מציינת את זה חלילה בגנותו, אלא להפך...לשמחתי!
אז מסתבר שלא סיימנו לחפש... ושהתובנה הכי גדולה היא, שאתה כאדם עתיד כל חייך להיות בחיפוש, כל שנה מחדש! וכמה שזה קשה לעיכול ולפעמים מעייף רק מעצם המחשבה, מסתבר שאין דרך אחרת ושככה אנחנו לומדים הכי טוב, על מי שאנחנו ועל מה שאנחנו רוצים להיות...