לפני למעלה מ-20 שנה בנק' זמן אחת על אדמת גרמניה הרגשתי הכי קרוב לארץ ישראל. הילדים שלי שלומדים עכשיו על מאורעות יום השואה שואלים אותי כל הזמן שאלות בנושא ובעיקר איך זה שאף אחד לא התערב.
באיזשהו שלב בבית הספר היסודי עשו עליי "חרם", הסיפור הזה לא מעסיק אותי בחיי היום יום שלי רק שהשבוע השתתפתי ב-"פגישת מחזור"... מה שגרם לי לא רק להיכנס למשטר תזונה קפדני של דוגמנית בולמית אלא שגם גרם לי בעל כורחי להעלות זיכרונות
אחרי שנים שבהם הצלחתי להתחמק באלגנטיות מכל פעילות התנדבותית או וועד כלשהו, מצאתי את עצמי פעילה אקטיבית בחיי בית הספר של הבן שלי במסגרת הוועד הכיתתי, דבר שיכול להיות נחמד אם אתה בנוי לזה רק שאיך לתאר את זה במילים עדינות? אני לא.
פתאום הבנתי שלהיות בת אחרי שלושה בנים, עיצב את האופי שלי באופן משמעותי, ולמרות שעדיין יש אנשים שמרימים גבה כשאני מדברת על כדורגל (ואני ממש לא הבחורה היחידה שנמצאת במגרשים) אני חושבת שהרווחתי בגדול שנולדתי להיות האחות הקטנה שלהם
את האשמה בלקות הראייה של בניי ניתן לתלות בגנים הדפוקים של אמא שלהם, באופן מפתיע (או לא... תלוי אם מחשיבים תפילות לאלוהים) הם הצליחו להתחמק מגזרות גנטיות גרועות יותר