ראיתי את זה קורה מלא פעמים: אדם שחור נהרג רק בגלל שהוא שחור, ואז פורצת מהומת אלוהים. צייצתי האשטאגים של אבל, עשיתי ריבלוג לתמונות בטאמבלר וחתמתי על כל עצומה שיש. תמיד אמרתי שאם הייתי עדה לדבר כזה, הייתי צועקת בקולי קולות כדי שכל העולם ידע בדיוק מה קרה. עכשיו אני העדה, ואני מפחדת לפתוח את הפה...
ימי הקורונה הפכו לאתגר עבור כולנו. אנחנו לא יכולים לשנות את המצב בעולם, אבל אנחנו בהחלט יכולים לנסות לשלוט בדרך שבה נגיב למשבר. הדרך שנגיב, היא זו שביכולתה להפוך אותנו לחזקים ולצלוח גם את הגל הזה!אז מה אנחנו כן יכולים לעשות?
הכסף כלל לא היה זה שדחף אותו לעשות זאת. אלא הנפש. הנפש שהיתה רעבה לתכלית. והתכלית הייתה חסרה, מאז ומתמיד.
הצורך הזה לפרוץ החוצה, מעצמה, מחייה ומהשגרה, היה כה חזק עד שלפעמים הרגישה כמו אסירה. לפעמים אנחנו בונים לעצמנו את הכלא שלנו. כלא שאנו יוצרים מתוך פחד, מחשש לשינויים. אבל מי שלא משתנה עם החיים, פשוט קומל ומת... והיא הצליחה להבין זאת שנייה לפני שקמלה.
זהו סיפור אמיתי ומרגש. המספר את סיפורם של שניים, שאירועי המלחמה ניתקו אותם זה מזו. במשך שש עשרה שנים הם חיו במקומות מרוחקים, בלי לדעת כמעט דבר איש על גורל רעותו, אך לרגע לא ויתרו על אהבתם ועל התקווה לשוב ולהתאחד.