זה הפוסט שהתפרסם בפרופיל הפייסבוק שלי הבוקר : גשם יקר, אין לי בעיה שתרד, ברצף, בשטף. רק אם אפשר שתיצור הפוגות כשהילדים הולכים מהבית בדרך להסעה, כשהם יורדים מהאוטובוס והולכים לכיתות ועוד אחת כשהם מסיימים ללמוד והולכים מהכיתות להסעה. זהו. עם כל השאר אני אסתדר. תודה.
מה קורה כשמנהלים שיחת טלפון ויש "קהל" מסביב? למה אני התכוונתי ומה שמעה האשה מאחורי בתור? מיני-פוסט שובב עם נטייה לכחול. מוזמנים לשתף אחרים. מוזמנים לעשות "עקוב אחרי".
הקדמה חד פעמית (כנראה) זהו ניסיון ראשון להעלות רשומה קצרצרה, עם חיוך, עם קריצה, עם שעשוע קל, עם ציניות (לפעמים ותמיד יצויין מראש) אתם יותר ממוזמנים לרשום מה דעתכם. למי שאהב ורוצה לשתף – תרגישו חופשי. למי שרוצה לדעת מתי מתפרסם משהו שאני כותבת – מוזמן ללחוץ משמאל על הכפתור "עקוב אחרי" ולכתוב את כתובת הדוא"ל שלו. קלי קלות. ועוד אחת קטנה...אני מעדיפה לכתוב בעברית, בדרך כלל אני כותבת שאני מפרסמת "רשומה" בבלוג. המונח "מיניפוסט" נשמע חמוד וחביב, פחות מושך לכתוב "מיני-רשומה" הצעות לשמות כתבו ב"תגובות"
יש אמיצים שמתגברים על פחד גבהים בקפיצת באנג'י. לכתוב בלוג שאולי יקראו אותו אנשים שאינם משפחה או חברים, שווה ערך מבחינתי לקפיצת באנג'י. שנייה לפני שהפרויקט נגמר ואני מוצאת עוד תירוצים למה לא להראות לאנשים אחרים וזרים, אני קופצת. לא סתם קופצת, אני קופצת ראש הישר לבריכה החמימה והמקבלת של "הבלוגריות והבלוגרים של סלונה".
האיש שאיתי טוען שיש לי בעיית חיווט במוח. זה מתבטא בכך שהתגובות שלי לסיטואציות מסויימות או לשאלות של אנשים הן לא ריאליות ולרוב מוגזמות מבחינת רגש. אז בשנה האחרונה ניסיתי לצמצם את "המתקפות הרגשיות" בתשובות שלי וגם לא להגיע למצב של רתיחה בגלל שאני "שומרת בבטן". ברשומה הזו אספתי כמה שאלות ותגובות (שחוזרות על עצמן) מהחודשים האחרונים והגבתי להן. אולי זו הדרך לענות ויחד עם זה לא לשמור בבטן? מוזמנים להגיב בסוף הרשומה.