"את יודעת כמה אנשים מתחילים לעשן באשפוז פסיכיאטרי? היה לנו שם חדר עישון. במחלקה חמש. או שהיינו יוצאים למרפסת עם גדר גבוהה. הרגשנו כאילו אנחנו בלול תרנגולות. כדי לשמור עלינו מפני הפיתוי לקפוץ מהקומה הרביעית".
"התוכניות שלי אף פעם לא מסתדרות, אמרה לפאולו. הוא כרך את זרועו על כתפיה והזכיר לה שלא היתה לה תוכנית להיתקל בו באותו היום בבית החולים, נכון? ... אבל דאגותיה לא שככו".
באיזה מצב אמא יכולה לוותר על בתה? האם אנחנו יכולים לשפוט אותה? האם אפשר לסלוח?
"והערב אוכל לחשוב רק על הים, כמה עמוק הוא, כמה עצום, כמה אדיש. כמה אין בי עוד כוח להגן עליך מפניו".
"היי, אמר בסטיאן וחיבק אותי בחוזקה. אל תבכה. אני כאן איתך... אני אוהב אותך. ואז נשמע קול: היי, מתרוממים!"