השמועה על המעבר לקנדה פשטה בגן ובבית הספר כמו אש בשדה קוצים. העצות הטובות לא איחרו להגיע. חברים,מכרים, קרובי משפחה או סתם אנשים ששמעו והצטרפו לשיחה, הציפו אותנו בשלל הארות ותובנות...

מכונית השיטור האזרחי נעצרה לידינו בחריקת בלמים והפרה את הדממה. מתוכה יצא פקח חמוש בכובע רחב שוליים, משקפי ראייה, מכנסיים קצרים וקלסר. הוא נראה רציני ביותר. אין דבר יותר מגוחך מפקח קנדי רציני...

נורם הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. הוא לבוש בכובע מצחיה וז'קט. אני חנוטה בארבע שכבות. "מה שלומך הבוקר?", שאל באדיבות. "אני קופאת", עניתי בשיניים נוקשות. נורם חייך. אני לא. לא יכולתי. הפרצוף שלי התאבן...

"בית הספר!!" שאגו הבנות פה אחד. הרמתי גבות. בית הספר??? "הכי תתגעגעו לבית הספר?" שאלתי שוב. נותנת להן אפשרות לתקן את עצמן. "כן. ברור". הדגישה הגדולה. "בישראל הבית ספר מעצבן, המורות צעקניות, אין חצר, ולומדים ביום ראשון"...