פיית האביב הגיעה. בלילה בשקט כשכולנו ישנו, ריחפה מעלינו ובנגיעות קלילות הפיחה צבע וריח באוויר...
סבתא שלי נפטרה שבועות ספורים אחרי שהגענו לקנדה. את ההודעה על מותה קיבלתי בווטסאפ. בבוקר. ללא כל אזהרה מוקדמת. דפדפתי בפלאפון לראות מה החמצתי, כשאצלנו לילה ובארץ מולדתי יום, ושם, בווטסאפ, שחור על גבי לבן. כתוב בפשטות בלי אף מילה מיותרת משפט אחד ויחיד...
היום הארבע עשרה לחודש מאי של שנת 2015 נפתח כעוד אחד מאותם הבקרים. הבנות קמו והמשיכו את הריבים מליל אמש, העולל האומלל ישן אחרי לילה טרוף בכאבי שיניים או אזניים או סתם חלומות רעים, הכלב חיכך אפו ברגלי מתחנן לצאת, ואני הקצתי משנתי בפיהוק רחב מלווה בהתמתחות איטית. לא תיארתי לעצמי אפילו לרגע אחד שבוקר סתמי זה הוא למעשה תחילתו של יום, שעומד לשנות את מסלול חיינו בארץ הזרה והמרוחקת...
החניתי את האוטו צמוד למדרכה הסמוכה למרפאה ברוורס. בשקט, בשלווה. משהו חסר לי. מה זה יכול להיות?! לקחתי מעיל, לקחתי חיתולים. אימצתי את ראשי, קימטתי חזק את המצח...
נחתנו בוונקובר באישון לילה. רעבים ומותשים. הבנות נרדמו ואנחנו, כהרגלנו, הדלקנו את הטלוויזיה ובהינו בערוץ החדשות. כן. יש פה ערוץ כזה. למה אחד? יש פה שניים כלליים ועוד ערוץ חדשות מיוחד לכל סטייט. דבר די מדהים בהתחשב בעובדה שאין פה ממש חדשות לסקר...