נעמדתי בתור שהשתרך מהחניה לרחוב. הצטרפתי לעשרות המשפחות הממתינות בקוצר רוח לצלחת פנקייק מהבילה בתוספת שתייה חינם. אף אחד לא ניסה לעבור קדימה, לשמור לחבר שלו, ללכת לשאול שאלה לרגע...
אם אתם קוראים שורות אלו סימן שצדקתי לכל אורך הדרך. בהתחלה רק חשדתי. ראיתי את כמות האנשים והכלבים בפארק על האגם מהלכים על הדשא הירוק והרך, ושמתי לב לעובדה משונה ביותר....
האיש במרכז המבקרים לבש מדים של אנשים שעובדים במרכזי מבקרים. בגדי חאקי מכופתרים, כובע חאקי על ראשו ומשקפי ראיה על החוטם. הוא התעלם מאיתנו לחלוטין...
אני הייתי (כמעט) הילדה הכי קטנה בכיתה. במקום השני אחרי ענבל א'. ענבל היתה ילדה שקטה ונחבאת אל הכלים עם שיער שחור חלק ופוני...
הבטתי בשעון. השעה היתה כבר שתיים ועשרה. לא יאומן, אנחנו פה מאחת ורבע. התינוק התעורר במצב רוח כועס במיוחד. הוא כל כך השתולל עד שכמעט נשמט מידיי..