השבוע ימלאו 45 שנה למלחמת יום כיפור. במהלך השנים האחרונות, כמורה להיסטוריה ישראלית, אני מבינה שאני לא רק מלמדת היסטוריה, אלא מהווה חלק ממנה. אני מבינה שתפקידי, ממרחק הזמן, הוא גם לספר לתלמידים, שרבים מהוריהם לא היו בארץ, או לא נולדו כשהתרחשה, על החוויה ההיא, ולא רק ללמד אותה. כאן, אביא את זכרונותי כנערה בת 14, מפרוץ המלחמה, מהמקלט השכונתי, מההתארגנות ברמה המשפחתית והקהילתית שלי, בכפרי, נהלל.
לפני ראש השנה תמיד שואלים: "עם מי אתם בחג?", או "איפה אתם עושים חג?" אספר לכם עם מי הייתי, ואיפה עשיתי. בראש השנה תמיד גם מחליטים כל מיני החלטות חשובות, ולפעמים לא תמיד מקיימים אותם. אספר לכם כאן על שתי החלטות, שלא רק הוחלטו, אלא גם ייצרו מציאות. והפעם דרך סיפור משפחתי, שהוא של המשפחה שלי, וכמו תמיד הוא קצת הסיפור של כולנו. שנה טובה
כותבת הבלוג העידה על עצמה בבלוג עצמו, שהיא וכדורגל, מעולם לא הלכו ביחד, בטח שלא רצו, אז מה בכל זאת גרם לה ללכת ,לנסוע ואפילו לטוס למשחק כדורגל, ועוד בליגה האנגלית. אם לא תקראו, לא תדעו. כרגיל, בהרבה הומור עצמי, עד להבקעה!
סיפור שיגדיר לכם מחדש, ויילמד אתכם שוויון בנטל מהו, מזווית ובדרך, שלא דמיינתם שתבוא, והכל בסיעתא דשמיא, מיוחדת בדרכה. והכל על פי בנותיי הגדולות, כשהיו קטנות, עם הרבה הומור עצמי.
סיפור שהוא ברכת יום הולדת לעצמי, למרות שאהיה בסוף השבוע רק בת 59, הפכתי באחת לאחת מ"זקני הכפר", רוצים לדעת איך? בואו תשמעו סיפור. כרגיל, הרבה נוסטלגיה נהללית מקומית,הומור, אהבת אדם, ומפגשים אנושיים