על התערוכות

ביום שבת, 8.11.2025, מצאתי עצמי בדרך לקיבוץ ברעם בגליל העליון לפתיחה המחודשת של מוזיאון בר־דוד. עם שלוש תערוכות חדשות .

עם הגעתנו חיכתה לנו קבלת פנים עם כיבוד בחזית המוזיאון, ולאחר מכן התקיימה פתיחה חגיגית במוזיאון בקומה השנייה, במרחב שבו מוצגת התערוכה “אדום”.

המבנה עומד שוב בגאון, ובו שלוש תערוכות שונות זו מזו אך מחוברות בקו רגשי עדין, מבט מפוכח, נוגע ועמוק על האדם, הקהילה והנוף הישראלי־נפשי שבו כולנו חיים.

האוצרות של אבי איפרגן יצרה חוויה שמצליחה לאחד שלוש נקודות מבט שונות לאותו מסע.

התערוכות החדשות הן של שלוש אמניות נפלאות: נעם אדרי, יעל תורן וגבריאלה וילניץ.

יש אפשרות לשמוע באוזניות לאחר סריקת הברקוד את הסיפור של כל יצירה.

יום אדום – נעם אדרי

התערוכה של נעם אדרי היא כמו מסיבת קיבוץ שפרצה אל תוך הבד: צבעונית, תוססת, אך גם כואבת.
נעם הסבירה שהרציונל לתערוכה “אדום” הוא ניסיון לשחזר בעיניים בוגרות את הקיבוץ שבו גדלה, קיבוץ רמת יוחנן, שנחקק אצלה בזיכרון הילדות.

אדרי מזמינה אותנו לצעוד איתה בשבילי הילדות, בין הדמויות שהיו חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי של הקיבוץ.

יש בציוריה שילוב מסקרן בין הומור לגרוטסקה, בין תום לאירוניה.

ככל שמתקרבים, נחשפים רבדים של זיכרון, טראומה וגעגוע.

במהלך הביקור הרגשתי כאילו אני צועדת בשבילי הקיבוץ עצמו: קולות הסאונד והצבעים העזים מילאו את החלל, והפכו את הציור למקום שבו זיכרון אישי וקולקטיבי נפגשים.
התחושה היא שהציירת מנסה ללכוד לא רק מקום, אלא רוח, אותה רוח קיבוצית שנדמה לפעמים כי הלכה לאיבוד, אך בצביעה של אדרי היא שוב נושמת.

התערוכה מוצגת בקומה השנייה, והצבע האדום שלה מהווה ניגוד למלחמה, ניגוד בולט בין השחור של החורבן לבין האדום של החיים.

בקצות העצב – יעל תורן

תערוכתה של יעל תורן היא כמו נשימה עצורה.

העולם שהיא בונה עשוי מזכוכית, חימר, עצב ועצם, וכל פרט בו עדין עד כאב.

התחושה היא של הליכה על קצה הסכין: בין יופי למוות, בין גוף לנשמה.

העבודות מתכתבות עם סילביה פלאת, עם המדע ועם השירה, ויחד הן מציירות דיוקן של עצב כישות חיה, כמעט ביולוגית.
בעבודות של תורן נגע בי החומר השברירי בצורה פיזית, כל נשימה שלי הרגישה כאילו היא נוגעת בעצבים החשופים שמוצגים בגלריה, והתחושה הייתה כמעט מדבקת, כואבת אך גם מרתקת.

החומר הופך לרגש, הזכוכית לנשימה, והצופה מרגיש שהוא נוגע ממש בעצב חי.

תערוכתה עוסקת בארכיטקטורה של הגוף המפורק. פרחי הצבעוני תלויים מהתקרה ומהדהדים את הרגע, איך היופי מתחבר לכאב.

הסיפור של סילביה פלאת‘ מלווה את העבודה, כשהצבעונים האדומים מסמלים את הכאב, השבר והגעגוע.

במוזיאון תלויים מן התקרה 12 צבעונים כמספר הצבעונים בזר שקיבלה, אדומים, פצועים, בתנופה כמעט פראית.

העבודה “צבעונים, 2025” היא מזכוכית, ס"מ 25x10x10, והיוצרה בסדנת הזכוכית של יורי סטפנוב.

כמו כן, הויטרינות של הסוכריות מזכוכית, שנוצרו במהלך המלחמה בסדנה בנהריה, מדגישות את המתח בין המתיקות לבין המציאות הקשה, עם 175 סוכריות זכוכית שמכילות אובייקטים אמורפיים המזכירים נגיפים, ויוצרות זיקה לאירועי אובדן ואיום.

וישנם גם פסל הנייר ופסל החימר והעצב עשוי הזכוכית.

נוף מוגן – גבריאלה וילניץ

במרכז חללה של גבריאלה וילניץ עומד פילבוקס מבטון שהוסב למקדש תפילה, מקום שבו אמונה וביטחון, פחד ותקווה נשמעים יחד.

הפילבוקס עשוי עץ מצופה בשכבת עפר דקה, מה שמאפשר למבקר להרגיש את המתח בין מבנה פולחני למרחב ליטרלי.

כל העבודות שבתערוכה פרט לשתיים נעשו לפני המלחמה ומשקפות את החיים שלנו בארץ הזאת.

העבודות תוקפות את הפער שבין רצון לחיות ביציבות לבין חוסר הביטחון והיציבות.

בתערוכה יש שתי עבודות חדשות: העבודה עם הגבר שמחזיק אקדח, ועבודה נוספת המיגונית שנעשתה מלטקס.

בתערוכה, ארכיטקטורות של הגנה, פולחן דתי, גוף וזיכרון לאומי נשזרים לכדי מארג טעון של ביטחון ופגיעות, אמונה ושליטה.

במרחב התערוכה, אמצעי ההגנה הם תמרור, חומרית וסמלית, שבו כל ניסיון להגן הופך לחוויה של חשיפת חולשה.
הסכין נעשית אובייקט פולחני, רובה צבאי נורה מגפרור, וזרעי חיטה טמונים מתחת לאדמה, סמל לכוח חי.

גם ביתר עבודות הצילום והווידאו, מה שנראה במבט ראשון כתרכובת, כסמן של מקום וזמן, שחוזר על עצמו וחושף פגיעותו.

“נוף מוגן” הוא נוף קונספטואלי שבו החומר דן את עצמו, בין בטון ללטקס, בין תפילה לרעש מנועי טנק, בין משא ומתן למלחמה,  ומעלה שאלות על אפשרות תחושת הביטחון.

העבודה מראה כי כל נוף מוגן הוא עדות לפצע, ובו זמנית חלק מהתרבות שלנו, צבא ההגנה והכוח שמזוהה עם ההישרדות הישראלית.

סיכום

שלוש התערוכות יוצרות יחד מארג עשיר ומורכב של קולות נשיים, שכל אחת מהן מתמודדת עם פצע משלה: אישי, חברתי או לאומי, אך מתוך יצירה.

התחושה כשעוזבים את המוזיאון היא של ריפוי, לא שלם, אך מתהווה.
מוזיאון בר־דוד חזר לא רק משוקם, אלא גם מחוזק, כמו מי שלמד על בשרו את משמעות העמידה.

פתיחתו המחודשת מסמלת יותר מחזרה לתפקוד, זהו סמל לתרבות הישראלית שמתעקשת ליצור גם מתוך חורבן, לבנות מחדש את הזיכרון ואת התקווה.

שלוש היוצרות מציבות מראה מול פני הזמן והחברה, ומזכירות לאמנות יש כוח להכאיב, אך גם לרפא.

בפתיחה המוזיקאי ליונאל שר וניגן שיר שהוא אבן יסוד ברמת יוחנן, וליווה אותו בעיבוד ייחודי.

על מוזיאון בר־דוד

מוזיאון בר־דוד נמצא בקיבוץ ברעם שבגליל העליון, סמוך לגבול לבנון.

הוא מוזיאון קטן אך עשיר, שמציג אמנות ישראלית עכשווית לצד עבודות המחברות בין ההיסטוריה, הקהילה והסביבה הטבעית.

אופיו של המוזיאון הוא אישי ואינטימי, והוא מצליח ליצור חוויה מקרבת ומעמיקה, שמאפשרת למבקר להרגיש את האמנות כחלק מהזיכרון והנוף המקומי.

ולא יכלתי לחלוף ליד בלי לצלם את המיגונית בכניסה לקיבוץ ברעם.

על קיר המיגונית תמונה שמשקפת את המציאות .

במראה משתקפת דמותו של חייל והכיתוב מדבר על פרידות פרידה במהלך הילדות כשנכנסים למסגרת ופרידה שלא יודעים לאן תוביל כשמתגייסים…

שעות פתיחת המוזיאון:

א-ה 10:00-16:00, שבת 10:00-14:00
נעילה: 30.2.2026
הכניסה חופשית

צילום: נירה פרי 

נירה פרי

בלוגרית לייף סטייל,  מאמנת המתמחה באימון נשים