על הקונצרט
רותם ניר – צילום יואב ארטשיק
יש רגעים שבהם מוזיקה מצליחה לחצות את הגבול שבין קונצרט חגיגי לבין חוויה רגשית עמוקה, וזה בדיוק מה שקרה בערב פתיחת העונה ה-37 של התזמורת הסימפונית ראשון לציון.
לא רק רפרטואר מרשים עמד על הבמה, אלא גם תחושה של מסע: מהתרגשות טקסית ועד התעלות מלכותית.
הערב נפתח ביצירתו החדשה של מיכאל וולפה, ״תרועה וניגון לשופר ולתזמורת״.
קשה לתאר את הרגע שבו צלילי השופר חדרו לאולם, לא כתזכורת לבית הכנסת אלא ככלי שמצא זהות חדשה.
וולפה הצליח להרחיב את הגבולות של הכלי העתיק, לשלב אותו עם מרקם תזמורתי עשיר, ולפתוח את המחשבה לשאלה מהי מסורת ומהו חידוש.
זה היה שילוב מפתיע, שהפך את השופר ממכשיר טקסי לכלי מוזיקלי בעל גוונים רכים, חדים ואפילו מלודיים.
בתמונה:בר צמח שופר צילום: נירה פרי
מכאן עברו לצ’ייקובסקי, ו״אגם הברבורים״ שלו.
לא משנה כמה פעמים שמענו את היצירה הזו, תמיד היא מצליחה לעטוף מחדש.
היא מורכבת ממנגינות עדינות שבונות בהדרגה עולם אגדי, עד שלפתע מתפרצות פסגות רגשיות גדולות.
כלי הקשת נשמעו כאילו הם מציירים באוויר תנועות של כנפי ברבור, והפרקים המוכרים כל כך עדיין הצליחו להעלות בי צמרמורת.
הייתה תחושה של ריקוד בלתי נראה, שנשען על עוצמה פנימית ועדינות כמעט שוברת לב.
בתמונה יוקינה קורוקי פסנתר(יפן), זוכת תחרו רובינשטיין, צילום נירה פרי
ואז הגיע בטהובן עם ״קונצרטו מספר 5 הקיסר״.
כאן לא מדובר רק ביצירה לפסנתר ותזמורת, אלא בהצהרה מוזיקלית.
בטהובן כתב את הקונצרטו הזה בתקופה של טלטלות היסטוריות באירופה, והצלילים נושאים בתוכם תחושת גודל והתרוממות רוח.
הפסנתר הוביל בנוכחות כמעט דרמטית, התזמורת ענתה לו במשקל מלא, וביחד נבנה מסע מוזיקלי שהרגיש כמו חתימה מרגשת לערב.
המוזיקה הזו לא רק מנוגנת, היא מתרחשת בתוך הלב.
סיכום
פתיחת העונה ה־37 של התזמורת סימנה לא רק את תחילתה של סדרת קונצרטים, אלא גם את כוחה של מוזיקה לשלב מסורת, חלום וגדולה על במה אחת.
רתם ניר הוביל את הערב ברגישות ובביטחון, והוכיח שגם יצירות מוכרות יכולות להישמע חדשות כשהן מבוצעות מתוך תשוקה אמיתית.
זה היה ערב שהשאיר בי תחושה שאני רוצה לחזור ולחוות עוד.