על ההצגה

האורות כבים, דממה משתררת, ואז צעדיהם נשמעים.

השחקנים עולים לבמה כאילו נשאו איתם את כל חייהם על הכתפיים. מבט ראשון ביניהם חושף סיפור של צמאון ואמונה, של רצון להיאחז בתקווה גם כשהקרקע נשמטת.

הוא,  גבר בן 41, צמא לאהבה. היא, אישה המחפשת חום וביטחון בזוגיות יציבה.

ביניהם מרחפת המגבלה הבלתי נראית, כמו דמות שלישית שאינה עוזבת אף לרגע.

העלילה מתקדמת במקצב שמאפשר להרגיש כל רגע, והמשחק הכנה יוצר תחושה של קרבה אישית בין הצופים לדמויות.

יש רגעים כואבים, יש חיוכים שמופיעים בהפתעה, וכל זה עטוף במסר חד על הפער בין חלומות למציאות.

המגבלה הופכת לסמל להתמודדות שכולנו חווים: עם עצמנו, עם החברה, ועם הציפיות שלא תמיד מתיישבות עם מה שהלב מבקש.

כשהמסך יורד, הסיפור ממשיך להדהד, להעלות מחשבות ושאלות על הדרך בה אנו רואים את עצמנו ואת האחרים.

לא הכל נפתר, לא כל חלום מתגשם, אבל נשארת תחושה חזקה של אפשרות : לאהוב, לקבל, ולחיות עם הלב פתוח למרות הכל.

מפגש עם השחקנים

מימין לששמאל: אברהם, כפיר, מיטל ומי

בתום ההצגה התקיים מפגש עם השחקנים.

היה מרתק לשמוע על החברות ארוכת השנים בין אברם לבין כפיר אשר נפגשו בתיאטרון והקשר שנולד בעקבות טרמפ שהציע אברם לכפיר שסובל מלקות ראיה חמורה הוליד חברות ארוכת שנים

ויצירה משותפת שאת אחת מתוצריה חווינו בערב הזה.

הפתיחות של אברהם לחשוף את מחלת הנפילה ואת הכמיהה לקשר וההתנסות בקשרים שנכשלו, מראה כמה העולם השתנה ומשתנה היום כשהכול באויר נגמרה תקופת הסודיות וטוב שכח .

הטיב לומר זאת אברהם המסר שלי הוא"תהיו עם לב פתוח ואוזן קשבת למי שצריך"

ואי אפשר בלי להעלות על הנייר את החזון של אברהם שנולד מההתנסות האישית שלו שהתיאטרון מסייע לו בהיבט הבריאותי.

אברהם פועל להקמת תיאטרון שינוהל יל ידי אנשים עם מוגבלויות וכול הפועלים בו יהיו אנשים עם מוגבלויות

סיכום

"יחסינו לאן" היא הצגה חזקה, אמיצה ומרגשת, שמצליחה לשלב בין סיפור אישי ואמיתי לבין מסר אוניברסלי על קבלה, התמודדות ותקווה.

השחקנים, עם וללא מוגבלות, יוצרים יחד חוויה תיאטרונית שחודרת ללב ומגרה את המחשבה, ומזמינה את הצופה להישאר עם השאלות גם הרבה אחרי שהמסך יורד.

יוצרים

כתיבה ובימוי משותף: אברהם חיים באן , כפיר מרמרלי

שחקנים:

אברהם חיים באן

כפיר מרמרלי

בת הזוג: מיטל וייס דן

האמא מי שחורי

צילום: נירה פרי