זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שיש בי הרצון לכתוב מאז שהכל השתנה.
אחרי כל מה שקרה אין לי שום זיכרון מה עשיתי , הכל נמחק כשאנחנו חיים במעין המתנה נוראית.
ההלם האבל והעצב קצת התרגלנו למצב שזה נורא.
אבל הבוקר קמתי ואמרתי מתחשק לי לכתוב שוב .
מודה שעד עכשיו לא ידעתי מה לכתוב כל נושא היה נראה סתמי וחסר משמעות .
אתמול בני הגדול שאל אותי " אם אני עדיין כותבת ?"
יש עניתי לו " בטח "
ואז הוא ענה לי " לא את לא "
חשבתי על זה בלילה והאמת אני צריכה לחזור לעצמי , מי אני אם לא כותבת כמו שתמיד חלמתי.
אז קבלו אותי מנסה לחזור מנסה להיות במשימות כל הזמן.
תורמת , מתנדבת , מבשלת כמו כל עם ישראל.
אפילו נרשמת לקורסים שנפתחים מהמועצה לעזרה חיונית בעת מלחמה.
עזרה ראשונה וחילוץ והצלה.
הכל אבל הכל רק להיות עסוקה להרגיש מועילה.
האבסורד בדיעבד שחושבים על זה " אני חילוץ והצלה ?! "
נו באמת בזמן הזעקה בקושי אני מחלצת את עצמי לממד אז יתנו לי להיות אחראית על אנשים אחרים.
אבל תודו העיקר שיש בי רצון 🙂 וכל השאר יגיע אח"כ.
שלכם
ריקי מארי