דיכאון אחרי לידה, דיכאון אחרי אונס, הטרדה מינית, משבר או מלחמה.. או כשפשוט הנפש בוחרת לעצור, לברוח ולא תמיד יש סיבה ממשית.
לא תמיד יש סיבה, אבל הגוף מגיב בהתאם והנפש זועקת הצילו ורוצה לקפוץ בנג'י החוצה מתוך הגוף.
אינספור אנשים מסביבנו מתמודדים עם דיכאון על רבדיו השונים והקשים ועדיין המילה דיכאון משתקת אותנו, מפחידה ובעיקר מבישה.
אבל למה? מה מפחיד בה? מה גורם לסביבה ללחוש את המחלה כאילו הייתה איבר נגוע? מה גורם לאדם החולה להתבייש בכל תחושה שהוא מרגיש ולהלקות את עצמו, להאשים?
הרבה שנים שאלתי את עצמי למה אנשים שבדיכאון גם חווים בושה או חלילה אשמה.. כאילו מדובר במילה גסה, באקט מזעזע..
דיכאון היא מחלה שקופה – אין איבר קטוע, שיער נושר או שיעול מציק… אבל יש עצמות שכואבות את כאב הלב. את הכאב הנפשי שמוקרן לאברי הגוף לא ניתן לראות… את הלב שמתפוצץ, את העיניים הכבדות, השרירים הדואבים, החיים שמתפרקים לרסיסים. יש שיחשבו שזאת גחמה, רצון לתשומת לב אולי אפילו פינוק.
אבל כל זה לא נכון… אנשים לא קמים בבוקר ובוחרים להיכנס למיטה ולא לרצות לצאת ממנה לעולם! אנשים לא בוחרים לעזוב עבודה, לברוח מהבן זוג, מהילדים, ולחכות שהלילה יחלוף ושהיום יגמר. כשאדם מדוכא הוא לא רוצה תשומת לב נדירה, רחמים או ליטוף. הוא רוצה הכרה, שיבינו שהוא סובל בדיוק כמו כל מחלה אחרת.
ובדיוק כמו כל מחלה אחרת גם דיכאון מצריך טיפול אינטנסיבי, הכרה והכלה אינסופית.
אם פגשתם אדם בדיכאון, אם אחד האנשים הקרובים אליכם סובל… אל תחפשו הסברים, אל תפחדו זה לא מדבק, עצרו הכל וקבלו את זה שהאדם שמולכם זקוק לעזרה, זקוק שתהיו עבורו. פשוט תהיו, בלי עצות וים של רעיונות, בלי מלא מסרים..❣
אל תתביישו, אל תדברו בלחש כאילו הוא לא שומע, אל תחשבו שאתם יודעים יותר ממנו מה הוא צריך גם אם הוא נראה אבוד, המחפש את עצמו בין השברים.
גלו חמלה, תזכרו את הרגעים הטובים שלו, האמינו בו שהוא מסוגל לקום ולהילחם על חייו גם אם זה ייקח זמן וזה ייקח זמן!
היו אנושיים, האמינו שיגיע יום טוב יותר – בדיוק כמו שהייתם מאמינים ומתפללים אם הייתם עומדים מול כל מחלה אחרת.
פעם, בעולם אחר גם אני הייתי בדיכאון. הכחשתי זאת בתוקף.. כי זה היה מביך, משפיל ומביש. פעם, נשברתי ולא הצלחתי להסתכל על עצמי במראה ולאהוב את מה שאני רואה. בכיתי הרבה, דמעות של עצב עמוק וכאב. הגוף כאב בעוצמות שאף פעם לא הרגשתי וייחלתי ליום שאלך לישון ולא אקום. וזה כאב, בכל נים בנשמתי ובכל עצם בגופי.
התביישתי. כאב לי להודות, לקח לי זמן לטפל בעצמי… אבל כשהתחלתי לטפל בעצמי חזרתי לחיות.
זה היה ארוך ומייגע ולעיתים היה נראה כמו קרב שאין לו סוף, הקרב שלי בעצמי. לשמחתי, היום אני יכולה להגיד שניצחתי! שהצלחתי. הפסקתי להתבייש במחלה השקופה שהפכה את עולמי, בסיפור שעברתי ששרט את נפשי ובחרתי לחיות.
והיום, אני בוחרת לחיות בכל יום מחדש את החיים שמגיעים לי. חיים בלי בושה והסתרה אלא חיים של שמחה והשלמה.
משתפת בקטע מתוך הספר "צילום אחד יותר מדי" :
"אנחנו הולכות לשבת בקפה הפינתי פה" אמרה לה אמה בבוקר.
"אין לי חשק" ענתה בקול מונוטוני, חסר גוון. היא הופתעה שאמה לא בעבודה והופיעה אצלה בדלת ב9 בבוקר. "את לא צריכה חשק בשביל לשבת איתי לקפה" היא הייתה רצינית.
"קדימה תתלבשי, אנחנו יוצאות" היא זירזה אותה בחוסר סבלנות שלא היה אופייני לה.
"התייעצתי עם רופא ואנחנו צריכות לדבר" היא אמרה וקולה נשבר.
היא משכה בכתפיה והתקדמה לעבר חדרה.
רופא. היא צחקה במירמור. אין שום רופא שיעזור לה, שאלוהים יגאל אותה מהייסורים האלה ויקח אותה מפה. זה אולי כן יוכל לעזור. היא גם ככה סתם נטל על העולם.
היא לא תפקדה כאמא או כאישה כבר למעלה מחודש שהרגיש כמו שנה שלמה.
היא חיה בחושך, היא כיבתה את האור ולא אפשרה לאף אחד להכנס לתוכה.
"הם גם ככה לא מבינים אותך ולעולם לא יבינו" הקול בראשה היחיד שהבין את המצוקה הנוראית.
היא התהלכה כחיה מתה. נראית בחיים אבל בפנים הכל מת. ואמא שלה חושבת שבגלל שהיא התייעצה עם רופא אז מצבה ישתפר?
היא גיכחה לעצמה, שתאמין בניסים אם זה עושה לה טוב. לפחות מישהו מאמין במשהו. היא כבר ממזמן הפסיקה להאמין. אפילו באלוהים.
היא לא האמינה שהוא עושה לה כל כך הרבה רע, אז כנראה שהוא לא קיים או שגם הוא בחר להתרחק ממנה. התייאש.
"בייבי בלוז" אמרו לה בבית חולים כשהלכה עם טל.
"דיכאון קל אחרי לידה, הרבה נשים מרגישות את זה" הסבירה הפסיכיאטרית בקול שליו והציעה לה כדורי הרגעה. היא סירבה לכדורים, היא צריכה להיות בשליטה היא הסבירה בנימוס. היא לא יכולה להראות כמו רוח רפאים. היא צריכה להרגיש את הכאב, לסבול. מגיע לה לסבול היא הודתה בינה לבין עצמה בלילות הקשים.
היא הגיעה לבית חולים שוב ושוב. חמש פעמים בשבועיים וחצי, היא למדה להכיר את המושג "מיון של הנפש".
היא לא חולה כמוהם, היא אמרה לעצמה שוב ושוב, אבל גם לא פחות מהם.
האח התורן נתן לה קלונקס, בכל פעם שהגיעה בבכי שלא הצליחה לעצור ובתחושה של סוף העולם. כדור הפלא היא קראה לו, נורופן של הנפש.
היום אני יודעת שגם מהמקום הכי נמוך… את יכולה לטפס הכי גבוה.
הפוסט נכתב לכבוד חודש המודעות למחלות הנפש, אוקטובר בסופו אבל מחלות הנפש לא נעלמות בנובמבר.
תזכרו את זה גם מחר.