מים טופפים על גג הצריף: על ראשם של אלו שמקומם באדמה נשמות עדינות בין מים לשמים והנה מים עליונים חוברים למים תחתונים כך מרקדים זה בזה מתמזגים והגוף עורג להתמזג עם טיפות המים.. נשמות משקיפות מן האדמה' המים כמהים להיספג באדמה, וכשאני שומעת אצבעות עדינות של מים מתגשמות אני יודעת את שהיה לפני תקופה אולי ארוכה ואולי קצרה כי מעבר לזמן זה קרה כאשר הנשמות נפגשות, ואני זוכרת את התחושה, זמן עתיק וגם חדש כי המעגל ממשיך והכל משתנה והשתנות היא הדבר היחיד שקבוע. זורם הנהר עד יבוא אל הים וטיפות המים עורגות אליו, להתאחד עם משהו גדול וקמאי מהן וזוכרת: כך היה. כשאני בין הרים לים, אדום וכחול וצהוב אבל זה היה גם במקום אחר. טיפות המים שלנו נפגשו פעם, וכעת כמהות לחזור.
המים זוכרים, ובכוס התה שאני שותה הם זוכרים וכשאני רוחצת בים הם זוכרים. הם נושאים איתם ידע עתיק ממקום וזמן אחרים, אבל לא אחרים ממש – כי זה אותו מקום ואותו זמן שהיו, פשוט המשיכו לזרום וכעת.. כשאני רוחצת בים ומים יורדים משמים ומים מגופי, מה אני זוכרת?
כל טיפות המים, הנמצאות מעלי מתחתי ובתוכי הן אחד. השוני הוא בתדר שלהן. פעם נפגשנו, ולמים שלי ושלך היה תדר דומה, כך אמרו לי טיפות המים. והתשוקה להתמזג. לא לבד אני ואף אחד לא לבד. כך למדתי כשעמדתי בתוך מים אדומים שמש צהובה שהמים מתאדים לאט לאט אל השמים הכחולים ומולי ההרים, עתיקים ונוצרי סוד.