נולדתי במטבח, והתבשלתי על הגז, כשנייר כסף מכסה אותי. ככה לפחות אני מרגישה.
סירים, הם חברי הקרובים. תבלינים הם חלק מהמשפחה.
כן, אני בשלנית. חושבת אוכל, הולכת אוכל וחיה אוכל כמעט מסביב לשעון.
אוכל בעיני הוא מהות. הוא מקור חום. הוא נשמה. הוא מערכת יחסים אינטימית שלי עם העולם.
נכון, זה עובר דרך חושי הטעם והריח, הלשון, הקיבה.
אבל זה לא המזון. זה החיבוק. התקשורת הכי בסיסית שיש לבן אדם. לי.
אוכל הוא שפה בינלאומית. לעמוד מול אנשים ולהגיע אליהם דרך החושים שלהם, זאת ההצלחה האמיתית בעיני.
להצליח לגעת במקומות הכי אינטימיים שלהם דרך האוכל, זאת מהות חיי. משוגעת? אולי.
שנים בישלתי. אבל אף פעם לא באמת יצאתי מהמקרר בגלוי.
עד היום כשהאור במקרר נדלק, אני בטוחה שהוא לכבודי ולכבודי בלבד.
אחרי שנים רבות של התעסקות בהפקות מוסיקליות, באסטרטגיות פרסומיות, חזרתי הביתה. למטבח.
למקום בו אני יכולה להתבטא בדרך הכי פתוחה, חופשית ואוהבת.
כן, ככה אני אוהבת. אוהבת לשובע. וכשאני רואה אנשים מכילים את האהבה שלי, אני מאושרת.
התחלתי עם שיעורים פרטיים שהעברתי לאנשים בביתם הפרטי::
אני מלמדת אותם דברים בסיסים, מחזיקה להם את היד, נוטעת בהם ביטחון ומאפשרת להם לעוף. כן, לעוף.
לבטא את התשוקה והאהבה שלהם דרך האוכל שהם מבשלים.
מייצרת להם כלי ביטוי אולטימטיבי. יש הנאה עצומה מבישול משותף.
מלקחת את היד שלה לומד ולטייל איתו בשוק הכרמל, לעזור לו להבחין בין ירק נכון לו ונתח בשר מתאים לו.
לפתוח לו את הראש, לחזק לו את הביטחון בעצמו ולהתחיל לבשל מהלב.
והדרך, אוי הדרך, כל כך מרנינה, ומספקת. לא רק אותי, כמובן. את הלומדים. את המועשרים בידע קולינרי.
ואם המטבח הוא הבית שלי, שוק הכרמל הוא החצר הפרטית שלי.
אין קישוא שחומק מעיני, ותמיד אוכל להצביע על שמן הזית האיכותי, מבין שורה ארוכה של בקבוקים.
ידע, ניסיון, ובעיקר- המון אינטואיציה.
